ערב אחרון בפריז, ערב שהתחיל במועדון ג'אז אפריקאי ונגמר במלחמת לבבות עם היפסטרים פריזאים

אז הגענו להופעה של ג'אזיסט פריזאי ידוע עם שם של כדורגלן (אמבפה?). מועדון הג'אז התגלה כמאד לא נגיש, אז עומרי נכנס להופעה ואני נשארתי בחוץ בשמחה והתפניתי לעבור על עורכות לסרט שלי. (עדיין מחפשת, מוזמנות להציע)

אח''כ עצרנו לאכול באיזה בראסרי חמוד ברובע הראשון, לא רחוק מהמועדון (בסוף אני גם אלמד את ההבדלים). עומרי דחף נקניקיה שמנמנה ופירה ואני הצטערתי שאני לא בקטע של לצלם אוכל. כי יפה זה היה. אח"כ רצינו להמשיך ולעשות סיומת ראויה לחודש המשוגע הזה, חודש מלא במשחקי ספורט אולימפיים, שלמרות הסנוביות שמחנו לעודד את הישראלים שבהם, בגילויים פריזאיים, בא.נשים מקומיים ובפוליטיקה מקומית, באמנות רחוב, בא.נשים, בפארקים ובקולנוע דוקומנטרי. היה תענוג לגלות את פריז המנומנמת- יותר נכון המעולפת מהחום.

הסתובבנו שנינו רכובים יחד על הקלנועית, כלומר שעומרי מועך אותי לגמרי וההגה אצלו אז עשינו רונדלים בשיא המהירות בסמטאות ושולחת מכאן התנצלותי לכל האנשים שהוא כמעט העיף בדרך. מצאנו בר של היפסטרים, יפים כאלה, מופזים באור השכטות, שבשירותים סופסוף מצאתי פעם ראשונה מאז שהגענו את הכיתוב פרי פלסטיין. שבגדול, תודה לחברה שהזכירה לי, אני גם בעד לשחרר אותה אלא אם כן זה בא על חשבוני (וכרגע לצערי זה מצטייר בעולם שכן..). מזל שהיה לי אודם בתיק להפוך את זה לקצת יותר אופטימי. רוצים לדעת איך? מוזמנים להגיע לבר שם. עומרי התיישב לפטפט בצרפתית עם אחד הצרפתונים שם, ההוא הופתע לשמוע שאנחנו ישראלים יהודים אבל הוא היה נעים פנים. וגם יפה פנים.. אח"כ הוא לא אמר לנו שלום כשהלכנו אז עומרי פסק מזה שהוא אנטי ישראלי.

נו.

בק טו פריז.

אז הערב נעים, אוויר, יש אור עד איזה עשר בלילה שזה משוגע אבל הבנתי שבחורף יש להם ממש קצת שעות אור. והקטע האירופאי המשוגע הזה שחם נורא ואז פשוט יורד גשם. איזון אקלימי הם בטח קוראים לזה. פגשנו חברה ישראלית שסיפרה שעזבה את הארץ כבר לפני כמה שנים ואמרה עוד דברים קשים על הארץ ושבפריז הכל נוח והרפואה נגישה יותר וזולה, אבל בחוצפה שלה ובעמידה על דעותיה היא הכי ישראלית שיש ואוהבת את חבריה הישראלים, אז אולי זה חלק מהקסם.

לצערי פספסנו פתיחה של תערוכה של אמנות מחתרתית של אמנים פריזאים בשכונה שם, דווקא מעניין אותי מה יש כאן למחתרת לומר. יכולתי לתרגל את הצרפתית שלי בקצת מחאה. מארד.

המשכנו לשוטט בסמטאות, שקצת הזכירו לי את נחלת שבעה בקטע פחות חמוד ומאד תיירותי. אבל בעומק הסמטאות פגשנו מקומות מענינים, יצירתיים ופריזאיים. ובעודנו משוטטים מישהו צועק אלי בעברית: "חיים שלי!" אני מסתובבת נרגשת כולי לפגוש את דן הקיבוצניק, מהעובדים במסעדה הישראלית של אסף גרניט שהיינו בה כמה ימים לפני וקשקשנו איתו. כמובן שהמתוק הזה קיבל בוסה וחיבוק, וראיתי שהוא לובש כפכפי-ים כאלה, הכי שכונה. אין כמו לפגוש את ישראל המתוקה בפריז. בקיצור היה סיום מרגש עם טעם של עוד מלא נצנצים, אנשים חמודים, מקומות מסקרנים, וגם נגלות של כביסה שעשינו כי גרנו בבית, הרבה שקט ברחובות, שום צפירה והרבה מגנטים של האייפל. אני אצטרך שעות של בהייה במאוורר (הפעילות האהובה עלי) ולהבין את מה בדיוק היה שם.

ואנטישמיות? באמת שחיפשתי. בקושי מצאתי. טוב, בשביל זה יש לי מספיק בארץ.