הטקסטים זכו במלגת כתיבה של עמותת "בזכות" ובליווי של הסופר עידן גרינברג

המילים

גרסת שמע

מילים שלחשתי
רונה סופר
אני כמו אישה זקנה,
גם אני צריכה שיעזרו לי לשרוך את נעליי
רושמת מספרי טלפון על ניירות מהבנק,
קונה בחנויות אורתופדיות
ולא שוכחת שהייתי פעם קלת רגליים
אני כמו אישה זקנה,
מביטה בראי ונעצרת להתגעגע.
מלטפת צלקות שנתן בי הזמן
מזכירה לעצמי. שאני. בחיים.
נתלית בכוכבים נופלים בלילות חשוכים,
אני פוחדת שישכחו אותי
עוצמת עיניים כשהרוח בשיער
ונזכרת בחופש
כבר מתתי.
עכשיו רק נותר לי לחיות בכל כוחי.

גרסת שמע

על נשימות שלקחתי
רונה סופר
שירה שכבה עם אח של יאיר. הם היו שיכורים והיא לא זכרה בבוקר. היא סיפרה לי הכול כשבאה בשבת והביאה לי עוגת אגוזים שאמא שלה שלחה. היא אף פעם לא חוסכת ממני את הפרטים של החיים ולא פוחדת להכאיב לי, ואני אוהבת אותה על זה. וגם קצת שונאת. מרטין האחות כיסתה אותי קודם היטב, שלא יהיה לי קר. בדקה לי "סימני חיים". יש לי דופק וסיטורציה טובה, אז אני כנראה בחיים. אני חושבת שהיום מגישים אפונה. אני שונאת אפונה.
 כל בוקר לארס המתנדב ההולנדי בא לעשות לי תרגילי נשימה. הוא מעיר אותי, מנתק אותי ממכונת ההנשמה, מרים לי את הראש בעדינות ומגיש לי לפה צינור עבה מפלסטיק עם נפחים שונים לנשוף לתוכו. הוא חתיך ובלונדיני. לפעמים אני חולמת עליו בלילה, לא מרשה לעצמי בימים. בלילות הוא נוגע בי ומתכוון לזה. בימים הוא לא. בלילות הוא מלטף לי את הצלקות. הוא מחבק אותי בפראות מדודה. הוא מלקק את שאריות עורי השלם. הוא חונק אותי וזה ממלא אותי אוויר. אני מתעוררת לזרועותיו הלא שלי. הוא רמה אחת מעליי. או שתיים. הוא לא באמת. אבל בהיררכיה המשונה שהחיים שלי נפלו אליה הוא כן. אני בטוחה למשל שהוא אוכל לבד את החביתה או קושר את השרוכים שלו לגמרי לבד. 

הגרון שלי פתוח. צריך לנקות אותו מדי כמה שעות. המילים שלי מרחפות. שקטות. הוא דווקא מחבב אותי, אני בטח מטופלת חביבה. אני חושבת שהוא מתגעגע הביתה, לרקוד ואלס עם נשים בהירות וקלות תנועה. 
אם אמא לא מגיעה בבוקר להאכיל אותי אני מצליחה להתחמק מלאכול ארוחת בוקר. אני שונאת לאכול. אתמול פיזיותרפיסטית מבוגרת בשיער קצר וחזה שטוח הגיעה לראות טיפול שלי. היא נגעה לי באגן וברגליים בתנועות אסרטיביות. זה הבהיל אותי. אולי כי זה היה לי נעים. אבל הגוף הזה כבר לא שייך לי, אני מזכירה לעצמי. אסור. הוא של האחיות, ושל הרופאים, ושל הפיזיותרפיסטיות, הן עושות בו כרצונן. אני כבר לא. אבל המילים עוד כן. עוד מעט רותי תכנס לחדר, תפקיע ממני שאריות של שליטה על הגוף שלי ועל שאר הרוח שלי. רותי נחמדה, היא תחייך כשתפשיל את מכנסיי. הרוח שלי כבולה בסדים לידיים ורגליים שהיו פעם חופשיות וקלות. שהיו פעם מובנות מאליהן. פעם הייתי מובנת מאליה.
האצבעות ברגליים הן רק שלי. לא מרשה להן לגעת. מדי בוקר רותי האחות נכנסת לחדרי, היא תמיד מכינה לי גזרי עיתונים כאלה עם כותרות היום. היא עשתה לדובי שיושב בחדר עגיל באוזן. זה הצחיק אותי. מדי בוקר היא מעבירה אותי למיטת הרחצה הכחולה, מכסה את גופי בסדין לבן, ומגלגלת את המיטה לחדר הרחצה הגדול. היא רוחצת לי את הגוף, את סבון בית החולים היא מחליפה בסבון בריח לוונדר נעים שאימא קנתה לי. בעדינותה הרכה היא מעבירה לי את הספוג החד פעמי על גופי, נזהרת מהצלקות ומהאזורים האינטימיים. אין באמת סיבה. הרי כל גופי הוא רכוש בית חולים, מותר לעשות בו הכול. אבל באצבעות הרגליים אני לא מרשה לגעת. כשהיא מתקרבת אליהן אני מצטמררת. היא מחייכת את חיוכה מלא השיניים הקצת מצהיבות ומנסה שוב. בסוף היא מתייאשת. אני מנצחת. רותי היא גרמניה גיורת. סיפרו לי שהגיעה לארץ במסגרת תכנית כפרה של צעירים גרמנים והתחתנה עם בחור נכה שהיה מטופל בבית החולים והתגיירה. בן זוג נכה נשמע לי כמו כפרה מוחלטת.
הבנים הגיעו לבקר ביום שלישי אחרי הצהריים, ברוך הביא לי פוסטר ענק של קורט קוביין אהובי. I HATE MYSELF AND I WANT TO DIE. הם תלו לי את הפוסטר עם העיניים היוקדות על הדלת הנעולה שלא מובילה למרפסת. מצחיק, אבל אני כבר לא רוצה למות. פעם רציתי. כשהייתי בורחת ומעשנת עם הבנים מגן העצמאות רציתי. בראש שלי אני אותה חתולת רחוב יחפה, ולא רוצה לראות מה שיש להם עכשיו בעיניים כשהם מביטים בי. הם מרחמים עלי. על הפריקית הפצועה והמנותצת שהפכתי להיות. הלכתי לערב הגמר של הכיתה עם רחל בת השירות היפה. הגעתי לאזור הבריכה בבית זית ועם כיסא הגלגלים העצום שלי, מחוברת למכונת הנשמה, הרגשתי כמו היפופוטם בין כל הנימפות המצחקקות שסביבי. מזל שהכיסא גונן עלי מצליפותיהן. מסביבי רקד אוויר ירושלמי צלול ואלוהי, שלא יכולתי לנשום אותו לתוכי, רק לגעת בו בעורי החשוף. יאיר לא דיבר איתי מילה. יאיר, שביחד היינו חברים הכי טובים והילדים הכי פרועים, הסתכל עלי בעיניים הכחולות השקופות שלו ולא ראה אותי. הוא ישב כל הערב עם רחל היפה. בסוף הערב רחל סיפרה לי שהוא בעצם לא הפסיק לדבר עליי וסיפר לה איך הייתי "פנתרה". זו פעם הראשונה שאני מבינה את זה, אני בעצם מתה.
פאדי הוא דרוזי מחורפיש. הוא האח הפחות מוצלח של רחאב. האח השני הוא תאום שלו והוא גשש בצבא. או קצין, או רמטכ"ל. אני לא באמת מבינה בצבא, יותר בתחבושות. לפאדי יש זיפים וצלקת על הסנטר. הוא שחור כמו הלילה ויש לו ריח של עיזים ומדבר. הוא פרוע. ליבי יוצא אל הצלקת שלו. איך היא קרתה לו, ואיך תעקצץ את קצה אצבעי כשאגע בה. רחאב משותקת ברגליים. האחים שלה באים לבקר אותה הרבה. כל בוקר רותי האחות מקפידה לקלוע את שערה הסבוך לצמה. אני חושבת ששמים לה חזייה. לי הם לא מסכימים בגלל הצלקות. מרטין אומרת שגם אין לי באמת בשביל מה. אני מחייכת אליה, מצליחה להסתיר כמה שזה מעליב. מצאתי שלחייך זה פתרון נהדר ברגעים כאלו. פאדי נחמד אלי. הלוואי שהוא יגשש אותי, שיריח אותי. אבל אני ריקה. ואסורה. כפותה בצינורות חמצן. אני רק גוף היום. מיום שנפצעתי אני כל כולי גוף אבל אין טיפה אחת של חיים בגוף הזה. לפאדי יש מבטא ערבי וקול עמוק, לי יש מיתרי קול פצועים וקול חרוך. קשה להבין אותי. אם הוא יישאר כאן מספיק זמן ייעלם לו המבטא. לי לא.
מעניין מי יבוא היום. אני מקווה שגם נעמה וגם שירה יבואו. אחת נותנת לי הרגשה של שלווה ואחת של מרד. אולי זה אותו דבר. אני אוהבת כשיוני מבריז מבית הספר כדי לבוא לראות אותי. הוא מספר לי על ספרים שקרא ואני אוהבת להקשיב ולהסתכל על הפלומה שצומחת לו בסנטר. אני חושבת שהוא מאוהב בגליה אחותי. גליה סיפרה לי שהיא התחילה לצאת עם מישהו רציני. נזכרתי שכשהייתי קטנה היא אהבה שעות לסרק לי את השיער, שיער ג'ינג'י מבולגן ומלא קשרים, ועשתה לי צמה סינית. זה זיכרונות שמשאירים אותי חיה. זיכ-רו-נות. יש לי רומן עם מילים. בהתחלה כשלא יכולתי לדבר הביאו לי לוח אותיות שדרכו הייתי מתקשרת. תמצמצי פעם אחת אם כן. פעמיים אם לא. הם לא מבינים אותי. אף פעם לא הבינו. היום יש לי פנקס קטן שאני כותבת בו מילים שאני אוהבת, למרות שהאותיות שלי לא ברורות. גם המילים. אני רוצה לכתוב חוויות שקרו לי, על פרחים שראיתי, על נשימות שלקחתי, על כאבים שגילו לי מקומות חדשים בגוף שלי, על תחושות. אבל קשה לי לכתוב אז אני מסתפקת במילים. אולי יום אחד זה יזכיר לי משהו. הלוואי ויהיה לי את הכוח לשכוח. היום כתבתי "כחול", "חם לי", "מסטיק", "כלב בבטן". האחיות צוחקות שיום אחד אני עוד אכתוב ספר על כל זה.
רק בשבת אמא לא באה. היא שולחת ארוחת בוקר עם אבא, שכן נוסע בשבת. הוא מסיט את הווילון ואור צהוב שוטף לי את החדר. הוא פותח קופסת פיקניק עם חלה טרייה, סלט ביצים עם בצל מטוגן קלות ולימון, עוגת ביסקוויטים וטחינה שאמא מכינה לבד. חושיי הפכו מחודדים מאז התאונה, אני שומעת הכל ומריחה ללא הרף, רק התיאבון נעלם. אוכל של אמא יותר קל לי לדמיין את הטעם שלו. רוחמה האחות של שבת נכנסת לחדר וצוחקת על זה שאני קמה מאוחר. אומרת במבטא הבלגי שלה בוקר טוב צהריים טובים ערב טוב. זה כ"כ מפגר. ואבא צוחק. אחרי זה הוא מתיישב על כיסא ליד מיטתי, מגיש לי את האוכל לפי אחרי שהוא חותך אותו קטן. אני קצת מתפנקת עליו. צוחקת עליו שהחולצה שלו מלאה בשערות של לאקי. הוא נוזף בי בקנטרנות שלא ישכח לי איך מצאתי אותה ובמרמה נתתי לה לישון במרפסת ומאז במיטתי. היום לאקי בריאה מדי בשבילי. כלבים לא שייכים לבית חולים. אני דווקא כן. אנחנו צופים ב"נאנו", הטלנבולה הארגנטינאית, ויש ביננו איזו שלווה שאף פעם לא הייתה. אני כבר לא כועסת. חזרתי להיות ילדה קטנה ואוהבת כמו שראיתי רק בתמונות. ממתבגרת זועמת הפכתי בן יום לזקנה פשרנית שרק מחכה שיקיריה יקפצו לדרוש בשלומה. בועז אחי מגיע להחליף משמרת עם אבא ומביא מהאחיות את הדבר הנורא הזה שדומה לטיט עם ויטמינים וקלוריות שרק הוא מצליח להכריח אותי לאכול. הוא מעביר יד לנקות את האבק ממדבקות האנרכיה והרוקנרול שלי שמודבקות על מכונת ההנשמה. פעם זה היה ענין שלי מתי להיגעל. מתי לקום וללכת. זה כבר לא.
בחלומות שלי אני מאד גבוהה. הראש שלי בגובה צמרות העצים. הידיים שלי ארוכות ורכות, הן מגיעות לאדמה. ממששות אותה. מתענגות על החספוס שלה. אני כבר לא יכולה ללכת יחפה. או ללכת. עור כפות הרגליים שלי שהיה כבר גס מהליכה אינסופית ברגליים חשופות ומקוצים שחדרו אליו, הפך עם החודשים בבית החולים לרגיש וענוג משאת. אני עייפה היום. מזל שבימי שני אין לי פעמיים פיזיותרפיה כמו בדרך כלל. אמא רשמה לי בחדר את מערכת השעות על דף לבן עם לוגו של בית החולים, שיהיה לי מסודר בראש באיזה שעות הטיפולים, ובאיזה שעות הלימודים לבגרויות. יש לי לו"ז צפוף. היא ציירה את הברווזון הידוע שלה בשולי הדף. בחרתי להגביר בבגרות בספרות בנושא של זקנה. אדם זקן מה יש לו בחייו. אני מה יש לי בחיי. 
אח של אסף נמצא פה השבוע. הוא כהה ויפה וראיתי אותו בלילה שעבר במסדרון בלי חולצה. יש לו שערות שחורות על החזה ושן קדמית חצי שבורה. הוא אמר לי שיש לי את החיוך הכי יפה במזרח התיכון. תהיתי לעצמי האם הוא היה בכל המזרח התיכון שהוא יודע וגם תהיתי מתי נהייתי כזאת צינית.  החברים שלי באים אחרי ארוחת הצהריים ולפני שאמא מגיעה מהעבודה שלה להאכיל אותי אז זה משאיר לי קצת זמן לשכב במיטה ולהסתכל על התקרה. אם אני שוכבת בעיניים פקוחות למחצה. יש שם סדקים שנראים לי כמו ציור של נשף של בועות אוויר, ואם ממצמצים חזק ומוציאים את מכונת הנשימה אפשר לראות כוכבים כחולים וצהובים רוקדים. זה מרהיב. מכונת נשמה.
 בצורה מסוימת אני שמחה שהתחלתי ללכת לשיעורי הציור של גילה בימי שישי. נכון שנטע הזאת מעצבנת אותי, ולא יאמן כל הקטע ששמו לה את המכחול בפה ואפילו עם ידיים משותקות היא מצליחה לצייר יפה, אבל אני מודה שנעים שם. אני תמיד מגיעה עם כיסא הגלגלים החשמלי שלי, לבושה בשחור עם איזו התחכמות צינית. כבד לי עם הדוקטור מרטינס על הרגלים אבל אני לא מסכימה להחליף. מזל שביום שישי לא צריך לקום מהכיסא במשך כל היום. אני נכנסת לתוך הכיתה הקטנה שתמיד מבולגנת, על הרצפה פזורים מכחולים מטונפים ומסיכות חמצן משומשות. אני לא אודה בזה אבל זה מעורר בי געגועים לכיתה שלי. הם בטח לומדים מתמטיקה, הם בטח לא לומדים איך לנשום מחדש. קשה לי להזיז את יד ימין אבל דווקא יוצאים לי אצל גילה דברים מעניינים. לגילה יש שיער ארוך אסוף מהפוני ורווח קטן בין השיניים הקדמיות. היא מסתכלת עליי תמיד בעיניים ולא נותנת לי להתחמק מהצבע. בפעם האחרונה חזרתי אחרי השיעור למחלקה עם משהו שעשיתי, מצאתי קרש בצורה של חצי שמש וציירתי עליו טוסיק של חמור שהזכיר לי את הטוסיק של לאקי. כשבאתי למחלקה אמרתי לרותי האחות שזה הטוסיק של החמור של המשיח, חשבתי שהיא תצחק. אבל היא רק התרגשה, יותר מדי לטעמי. טוב היא קצת מוזרה.
תמיד מישהו מהחברים שלי בא. כל יום. גם מי שממש לא היה איתי בקשר בחיים שבחוץ. זה מוסיף לי אוויר. החדר שלי הוא הכי מגניב במחלקה, יש בו חיים. בנות השירות אוהבות לדבר איתי כשהן עובדות וגם אחרי. עם השנים שאני כאן בשיקום הן הולכות ומתקרבות לגיל שלי. שרי מהפיזיוטרפיה באה להתייעץ איתי אחרי שהתנשקה עם המתנדב הגרמני ויעל מהמחלקה שלנו התחילה עם אח שלי אחרי שהדרכתי אותה איך כדאי לגשת אליו. הוא רגיש, אני יודעת שקשה לו להיות הרבה בבית החולים. גם לי, תכלס. שבוע שעבר עשיתי בגרות במתמטיקה ובאמצע קראתי לרחל בת השרות, שבאמתלה מסוימת ניגשה לבדוק לי לחץ דם והגניבה לי את התשובות לפונקציה השנייה. חוץ מהאחיות שמפחדות ממני, השאר מאד אוהבות אותי. שמעתי שאמא ורותי האחות דיברו עלי ואמרו שאני דעתנית ומורדת. זה חשוב לי לדעת שאני עדיין קיימת. המתנדבים לקחו אותי לדירה שלהם שבוע שעבר והעלו אותי עם הכסא במדרגות. החזיקו לי פחית בירה ושמו בה קשית שאוכל לשתות. המשקה קפץ לי בפה והרגשתי שמץ של נורמליות.
 חגי הביא את לאקי ביום חמישי. הוא משרת עכשיו בלבנון והגיע לרגילה, החליט לעשות לי הפתעה. האחים שלי באים כל הזמן לבקר. אף פעם לא חשבתי שהם כאלה חמודים. חגי התגנב איתה למחלקה בלי שהאחיות ראו, החביא אותה עטופה בציפית ונכנס לחדר שלי מצחקק. מאז שמצאתי את לאקי לא הייתי הרבה בלעדיה. או בלי ציפיות. אני זוכרת איך היא הייתה ישנה איתי תמיד בלילות ותופסת לי את כל המיטה. חגי נכנס לחדרי וסימן לי לשתוק. זו הפעם הראשונה מאז התאונה שהיא רואה אותי והייתי המומה בהתחלה. ומבוהלת. ונבוכה ממנה. וצמאה למגע הפרווה הקצוצה שלה. לאקי הוציאה את ראשה הסקרן מבעד לשמיכה שעטפה אותה והביטה בי. היא נראתה חשדנית. גם הזנב שלה. חגי הניח אותה לידי במיטת בית החולים. לאקי לא רצתה להיפרד ממנו. היא נעמדה לידי, רחרחה סביבה את ריח בית החולים, רחרחה סביבי את ריח הגזות בכלור שעטפו אותי, הביטה בעיניי והסתובבה. ניסיתי לשרוק לה את השריקה שלנו. לא הצלחתי לנפח את ריאותיי העלובות. היא רק רצתה לברוח. דמעה דגדגה לי את העין השמאלית. לאקי לא זיהתה אותי. הרגשתי שאני נופלת. צדקתי. אני כבר לא אותו בן אדם.
היום כולם הלכו מוקדם. אפילו אמא. מוזר, אבל דווקא שמחתי שהיה לי שקט ושלא כהרגלי נכנסתי למיטה מוקדם. מרטין העבירה אותי למיטה, נתנה לי כדורים וכיבתה את האור. זהו. 

הפלורסנט נעלם בשנייה והחושך מענג את עיניי. המכונה שלצידי משמיעה קולות מונוטוניים שכבר הפסקתי לשמוע. טססס. דממה. טססס. דממה. מחורי התריסים המוגפים חודרים לחדר אורות רחוקים מאד.
הפוסטרים שתלויים לי בחדר פתאום נראים מותשים. החלון טיפה פתוח ואיוושת רוח חצופה מגיעה עד אלי, נוגעת בזרועותיי. אני עוצמת את העיניים. מרגישה את איבריי מונחים על המיטה, כל כך כבדים, כמעט פוערים חורים במזרון מרוב כובדם. כבר אין לי דמעות בגוף. האוויר היבש מהמכונה ממלא את ריאותיי ואת גופי השמוט, המצפה לכל נשימה. אני מקשיבה לרוח. היא באה מאד מרחוק. מחופים רחוקים, מחלומות אחרים. היא אומרת לי משהו. אני מחדדת את שמיעתי. מה היא לוחשת לי. אני שומעת אותה.
 יהיה בסדר.

©רונה סופר 2019

אנימציה - יו©Y