אז איך הכל התחיל? ביומולדת מקסים של עומריס, טיילנו בארץ היפההזאת. או כך חשבנו.
בערב הגענו למלון בעכו מותשים. החלפנו לפיג'מה ונכנסנו למיטה לנוח. שום דבר בעולם לא הכין אותנו למה שקרה- פתאום דפיקות עזות על הדלת שמיד נפרצה ואל החדר נכנסו ארבעה גברים ערבים רעולי פנים, זה היה באמת אחד הרגעים המפחידים אבר, ונראה היה שאנחנו יעד ללינץ'. אבל אז אחד מהם אמר "אנחנו אתכם, אל תפחדו, בואו איתנו יש אש במלון". מסתבר שפניהם היו רעולים רק בשביל להישמר מהעשן. עומרי כמו איזה איש צבא עוד חשד רגע וניסה להבין מה קורה, אני כמו איזה היפית הסתכלתי בעיניו הטובות של החמוד וישר הושטתי לו יד שיעזור לי לקום ורק דבר אחד עבר לי בראש: "מזל שבדיוק עשיתי פיפי!"
החמוד ששמו אחמד אשכרה עזר לי לשים נעליים (!!), עכשיו אני נמנמתי לי מחוברת למכשיר תומך נשימה, אז החמוד לא התבלבל רגע והרים אותי ביד אחת ובשנייה את המכונה ויצאנו למסדרון אפוף העשן. העשן הכבד הבהיר לגוף שלי שהוא בסכנה של ממש. אחמד רצה שנרד במדרגות כי אף אדם שפוי לא ירד במעלית בשעה שהבניין אפוף עשן. היוש. כשאני הסתכלתי על המדרגות הערביות הכבדות והמסורבלות מצד אחד אל מול סכנת החיים של המעלית ברור לכולם מה בחרתי...
אחמד המלאך הוציא אותי החוצה, נצמדתי אליו כמו חיים, בחוץ היו כבר רבים מאורחי המלון שחולצו, חלקם בחלוק של המלון ונעלי בית, נראים כאילו ברחו ישר מהספא. זה אומץ ציוני זה. מסתבר שבקבוק תבערה נזרק על המלון וכולם מולטו החוצה.
לידי התיישב חבוב ערבי חתיך, אמר לי ששמו דים והראה לי תמונה שלו במדים של פראמדיק והרגיע אותי שהוא פראמדיק ושיהיה בסדר. ואז ראיתי את עומרי יוצא מהמלון ומחפש אותי וידעתי שיהיה. דים אמר לי לשאוף ולנשוף אוויר כדי להירגע, בכלל לא הייתי לחוצה אבל ידעתי שמבחינת הנשימה שלי הפיח יכול מאד להזיק לי ושמחתי לנוכחותו. אורי בורי המזוקן הסתובב שם ברחוב והסתכל המום על מפעל חייו העולה באש.
עומרי אמר אחרי כמה שניות שכדאי שנעוף משם ונחזור הביתה, בעודי יושבת בחוץ ומשתעשעת עם דים הפראמדיק ועם שאר אורחי המלון שתהו למה הערבים האלה חותכים את הענף שהם יושבים עליו. בינתיים עומרי לקח איתו את אחמד ועוד שני חברים, הם נכנסו חזרה למלון המפויח וחילצו באומץ את הדברים שלנו מהחדר כולל הקלנועית הגיבורה שלי, שנראתה מפויחת והזכירה משוריין בשער הגיא.
מזל שחנינו כמו פרות, ממש במרחק עשרה מטרים מהמלון, בסמטה העכואית הצרה, אז היה מאד קרוב להכנס לאוטו שהחברים עזרו לנו להעמיס את הציוד.
ואז זה התחיל.
בעודנו יושבים באוטו, מלא ערבים רעולי פנים בקטע רע הגיעו לסמטה העכואית היפה בצעקות מלאות שנאה שהכרתי מהחדשות- "אללה אכבר!" פורעים שפשטו על הסמטה, גברים חסונים שבעזרת אלות התחילו לפוצץ את המלון, לעקור תריסים לנפץ חלונות ולצרוח כמו חוליגנים. התכווצתי במקומי באוטו וקיוויתי שלא יבואו לקראתנו. עומרי סגר את האורות ואת המנוע של האוטו. זה היה באמת מפחיד.
חשוב לומר שאחמד אמר לי שהוא בכלל לא עובד של המלון, רק גר ברחוב ובא לעזור ליהודים מהמלון. אמרתי לאחמד תודה שהוא הציל את החיים שלי, והוא כמעט התפלץ מבושה כשנישקתי לו את היד.
הערבים המקומיים שהיו לידינו הציעו לנו מחסה בבית שלהם, עומרי סרב בנימוס כדי שלא ייתפסו האנשים הטובים כמשתפים וכדי להימלט משם כמה שיותר מהר. אני דווקא רציתי בקלאווה ואירוח מקומי אבל סתם פחדתי שיהיו להם מדרגות בבית... מזל שעומרי תפס פיקוד. אחמד המלאך נכנס לאוטו ודפק רוורס מדויק כדי לצאת מהסמטה העכואית הצרה. דים עלה על אופניו ופילס לנו הדרך עד היציאה מעכו ונופף לנו לשלום.
אגב, הערבים הטובים פרצו לחדר ב22:30. התנענו את האוטו כדי להימלט ולחזור הביתה בשלום מהערבים הרעים ב23:15. 45 פאקינג דקות. ושוטר אחד לא ראיתי כל הזמן הזה, ההלם היה כשהתחלנו לנסוע וראינו שתחנת משטרה נמצאת קרוב מאד למקום. בושה. חזרנו לתל אביב כעבור שעתיים, אפופים במחשבות על אנשים טובים, אנשים רעים והמציאות שאנחנו כולנו חיים בה, ישר אל תוך האזעקות שעטפו את העיר ואת המחשבות המדומות על דו קיום.
מה שנקרא, ושיהיה לנו בהצלחה.