באחד מימי השבת-ראשון האלה, נסענו לעיירה המשמימה והסמוכה לברלין, ארקנר. הרבה אנשים אמרו לי כאן שברלין זו לא גרמניה, כמו שניו יורק זו לא ארה"ב, וברצלונה זו לא ספרד. אז נסענו לפרוורים. נסענו לבקר את ידידי האהוב כריסטיאן, בחור עם נפש טהורה, שיער שחור ועיניים יפות. את כריסטיאן הכרתי כשהוא התנדב בבית החולים אלי"ן בירושלים, שם למדתי ללכת. ממנו גיליתי שבגרמניה יש גם דבר כזה שירות לאומי, והתנדבות במדינות עולם שלישי או בישראל נחשבת. נו. בינתיים, כריסטיאן הצדיק הזה לומד כמורה באוניברסיטה כבר מספר שנים והיום הוא "פרח כמורה". כלומר הוא עושה "סטאז'" בעיירה שכוחת האל ארקנר, שכמה מהאנשים שפגשנו בדרך תהו למה אנחנו נוסעים לשם. כשהגענו כריס היקר זינק ויצא החוצה לחבק אותי ממש ברגע שהמונית עצרה בעיירה. איזה כיף שאנשי דת נוצרים לא נמנעים מחיבוקים, כי התגעגעתי לבחור המתוק הזה.
הקהל בפנים היה ברובו מבוגר פלוס, חלקו אפילו בגיל של ניצולי השואה שלנו- אלה הרעבים, שאנחנו מכירים ממהדורות החדשות, מעצומות בפייסבוק, וממפגשיהם עם נוער אלים. אבל פה, כשאני רואה גרמני כזה מבוגר אני לא יכולה שלא לתהות איפה הוא היה אז. כריסטיאן הכין עבורנו במקומות הישיבה שלנו ספרי "ברית חדשה" בעברית, עם סימניות במקומות שמהם נקראו ה-פרשות, שנקראו בגרמנית כמובן. פרשה מישעיה, ופרשה ממרקוס. "ברית חדשה" הופך את התנ"ך לברית ישנה, לא? צריכה לברר את זה. בכל אופן, הייתה שם כומרית, כלומר כומר אישה, סוג של רבה. אבל כריסטיאן הוא זה שלבש שמלת כמורה שחורה, שדווקא החמיאה לעיניו ועוד עם הצווארון הלבן. הוא עלה לבימה לקרוא את דרשתו, בדיבורו השקט. לא הבנתי מילה, אבל הייתי מוקסמת ורציתי נורא שימשיך. השפה הגרמנית, ממני ידעתי להגיד "שנאל!" ו"יודן ראוס!" עוד לפני שלמדתי לקלל, מסתברת כאן לעיתים כשפה יפה ומתנגנת בקונטציה הנכונה, אבל זה רק כשאין בסביבה מוזלמנים גלוחי ראש יהודים, או גלוחי ראש נאו נאצים. אחר כך ביציאה דיברתי עם מקצתם של האנשים המבוגרים, אנשים שלא ממש יודעים אנגלית ורטט של התרגשות חלף בהם כשאמרתי שאני מירושלים. אז אני מתל אביב? או מירושלים? את זה אני מחליטה לפי בן/ת שיחי. תקפצו לי.
אחרי המיסה, כריס לקח אותנו למסיבת גן באחד הבתים בעיירה- מסיבה גרמנית מסורתית כזאת, בבית כמו באגדות האחים גרים, עם דגלים תלויים בחצר ירוקה, עם נקניקיות שמנות על הגריל, חבית בירה, אישה במטפחת שישבה וחבצה חמאה, ואנשים וילדים שהתחפשו לחלוצים הגרמנים ועשו הצגה על איך היה פעם. פעם, כשעוד היו בגרמניה אגדות. כמו שאמרתי לכריס, זה היה מאד גרמני מסורתי, אבל במובן טוב, ולא במובן השלילי המוכר והכה מאיים.
הסתכלתי לי על הבתים עם גגות הרעפים האדומים. הבתים היו פה לפני שנת 1940 וגם לפני שנת 1933. ואתם יודעים מה? הם גם היו פה אחרי, והם גם יהיו פה עוד הרבה אחרי. זו בנאליות של עולם כמנהגו.
תגובות מהפוסט המקורי:
