יש לי היום מסקנות לא כל כך נעימות. נכנסתי השבוע לחנות של חולצות מתוקות שמצוירות ביד. כשהמוכרת ראתה שכמעט נחנקתי כשראיתי את המחיר היא הסבירה לי שזו עבודת יד אבל בכלל, זה מייד אין ברלין אז מה יש לי להגיד על זה. ונשבעת שהעיניים שלה קצת נצצו מהתרגשות.
הכרתי כאן באוניברסיטה זוג חברים, דוקטור ודוקטורית, שניהם גרמנים מבטן ומלידה ובכלל מקלן, אבל הם נורא רצו לקחת אותי לסיבוב בעיר. אז נסענו והם הראו לי איפה עמדה החומה ואיפה עבר הגבול ואיפה חצו את הגבול ואיפה מתו על הגבול ואיפה מתו על החומה, והופ עברנו ממזרח למערב, והופ אנחנו שוב במזרח, ופעם לא הייתה כאן חנות שוקולד כי זה היה המזרח וזה לא היה במערב המהמם, ואת רוצה לרדת מהאוטו לראות איפה עמדה פה החומה? ובשלב מסוים חשבתי די, באמא שלכם, כמה אפשר לטחון ולהנציח את איחודה של העיר? אני לא מזלזלת, אני באה מירושלים "המאוחדת", ואני מניחה שגם אם קוריאה תתאחד ימלאו את העיר במגנטים. אבל השוטר המגוחך הזה בצ'ק פוינט צ'רלי היה איזה נקודת שבירה בשבילי. בצ'ק פוינט צ'רלי הייתה נקודת המעבר והביקורת בגבול שבין המזרח למערב ורק אמריקאים ואזרחים זרים יכלו לעבור שם. אחרי האיחוד ועד היום העמידו שם מוזיאון ואיזה בוטקה ובחור, הוא בטח טורקי בכלל, הלבישו אותו במדי חייל אמריקאי שעומד ומנופף בדגל אמריקה לתשואות הפלאשים של התיירים.
פעם פגשתי מתנדבת גרמניה בלונדינית, זה היה כשהייתי בבית החולים לפני כחמש עשרה שנה, והיא סיפרה לי שבגרמניה לא תולים דגלים כי זה בגדר לאומנות ולא לאומיות. שהיא לא תמיד מספרת שהיא מגרמניה כי היא לא מרגישה נעים עם ההגדרה והמבטים שזה והמבטא נותן לה.
בקיצור, קורה פה משהו מעניין. היום כשאני מסתובבת בברלין וסוקרת, כולם פה עפים על עצמם. תולים דגלים בכל פינה, מקדשים את המסורת הגרמנית וגאים במסורת ובהיסטוריה הגרמנית (להוריד פה ושם כמה שנים, אבל די להתקטנן, מי יזכור בהיסטוריה הכללית) עושים סרטים על ברלין, מוזיקת טכנו מעולה, נח לחיות פה, הכלכלה מהחזקות באירופה, אנשים מתים להגר לכאן, מדיניות הרווחה והסעד כאן מדהימה, הקנצלרית אישה, וראש העיר הומו מוצהר.
כל זה לא היה כ"כ צורם לי, אם לא הייתי רואה במקביל את התהליך ההפוך הישראלי. אצלנו פוסט ציונות כבר הפך לביטוי מקובל, הנשיא לשעבר אנס, אסירים לשעבר בשלטון זה לא כזה נדיר ואפילו אלמנטרי, המחירים בשמיים, הכלכלה איומה ולא שיוויונית, והקיום והעתיד הוא קשה. והעיקר הוא, שאנשים כבר לא מתים למות בעד ארצנו. ההיסטוריה שלנו מאידך, היא משהו שהתגאינו לגדול עליו, אבותינו שעזבו את החיידר באירופה (ובאפריקה אבא, ובאפריקה) עלו ארצה ובכפות ידיהם ובמכנסיים קצרים בנו ארץ שטופת שמש ומדינה סוציאליסטית ומאושרת, כבשו ביצות וערבים כשזה עוד היה סקסי. אז אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אחרי, אפעס, לא משהו.
תגובות מהפוסט המקורי:
