• רונה סופר

תאונה זה כואב

בשביל להסביר איך אני מרגישה, אצטרך להתחיל מההתחלה. אני חושבת שהסיפור הזה מתחיל בטיול צופים בכנרת, בסוכות לפני מליון שנה. טיול שכב"ג שנקרא אז טיול כצפ"ת (ראשי תיבות של כיף צופי. מה זה ת'? אולי התאונה. אבל חכו) קיץ, כיף, חברים, כנרת, באלגן. אני הייתי בשבט הדתי "משואות", ולכן עזבנו לפני השבטים החילונים כדי להגיע לירושלים לפני שבת. 2 פרטים לא משמעותיים שכדאי לזכור: דבר ראשון, הצטרף אלינו דניאל החתיך סתם כי רצה להגיע הביתה מוקדם, דניאל היה שמיניסט באחד השבטים החילונים וכל הטיול עשיתי לו עיניים ולא עבד לי; ודבר שני, בגלל שלפני שעזבנו נכנסנו פעם אחרונה לטבול בכנרת, התרטבו לי המכנסיים, אז החלפתי למכנסיים קצרות, השם ישמור. בכל אופן, בצומת מחולה שבכביש הבקעה עצרנו להפסקת התרעננות. כשירדתי מהאוטובוס, שמיניסטית מסוימת נבחה עלי כדרכן של שמיניסטיות שאני עם מכנסיים קצרים. בחמת זעמי הג'ינג'ית עליתי לאוטובוס, השלכתי את התיק שלי בעצבים קיללתי משהו וירדתי אל הכביש כועסת. רציתי בטח להתרחק מכולם. בעודי חוצה את הכביש, הגיע רכב גדול שנסע מאד מהר, כנראה מזדה MPV, נכנס בי בעוצמה רבה, פגע בי שוב והעיף אותי מדממת אל שולי הכביש. החברים מהגדוד שהיו בקיוסק וליקקו גלידה סיפרו ששמעו קול חריקה חזקה מאד. מישהו סיפר שהייתה תאונה. מספרים שנראיתי ככ נורא, שהמדריכים עשו גדר חיה וכיסו אותי בשמיכה שמצאו כדי למנוע מהחניכים לראות אותי. חלקם ראו אותי נפגעת על ידי האוטו. מזל שאני לא זוכרת כלום מכל האירוע הזה, כל מה שסיפרתי לכם זה לא באמת מהזיכרון שלי. דניאל החתיך ממקודם, שהוא גם פרמדיק, רץ אלי והנשים אותי. אז הרווחתי מזה צרפתית עם החתיך וגם את חיי בחזרה. 

משם הועברתי עם אמבולנס לבית החולים העמק בעפולה ואז לרמב"ם בחיפה ואז להדסה עין כרם בירושלים, נפצעתי פציעה קשה מאד בעמוד השדרה ובראש. הרופאים היו בטוחים שאמות, ואם אשאר בחיים אהיה משותקת. ידה ידה ידה, בסוף החליטו לשלוח אותי למרכז שיקום ומי יודע. 3 שנים ביליתי במרכז השיקומי אלי"ן בירושלים, מיי הום בייס, נחושה להפריך את דברי הרופאים בלי באמת לדעת אם יש לי סיכוי. שם לימדו אותי ללכת מחדש, לנשום מחדש, לדבר מחדש. בזה הם הצליחו רק חלקית, כי אני עדיין לוחשת, אבל לא סותמת את הפה. והנה העברתי לכם בכמה משפטים את גיל ההתבגרות מהגהנום שעברתי. היום, עשרים שנה אחר כך, אני הולכת עם מקל הליכה, הקול שלי חלש, אני קולנוענית, עובדת במשרד פרסום, גרה בתלביב ושומרת על פעילות וכושר למרות הכאבים. שיניתי את השם שלי מרונית כי הרגשתי שאני כבר לא מי שהייתי. אני אחרת. אני רונה. במשך השנים, החברים והמשפחה לא עזבו אותי לרגע ואני חבה להם את בריאותי הנפשית. חבריי המדהימים היו באים לבקר בבית החולים כל יום לפחות במשך השנה הראשונה, שזה לא עניין של מה בכך לילדים בגיל 15. חלקם הגדול הם חברים שרכשתי בצופים והם אנשים טובים שהיו ילדים טובים. אבל הצופים באופן רשמי לא היו חלק מחיי. אמנם אחרי התאונה ראש השבט הביא להוריי פלאפון (המצאה שהייתה אז בראשית דרכה) ומימנו להם מלון לשבועיים בחיפה, אבל שם נגמר הקשר עם ראש השבט ועם הצופים באופן רשמי. גבי בר שישת וליאת שחורי היו באים לבקר, אבל אף פעם זה לא השתמע כביקור מטעם הצופים. מיום שנפצעתי. לא חשבתי על זה יותר מדי. נכון, הייתי מבואסת שפספסתי את הצופים, את הטיולים, את ההדרכה, את הפעולות והי"א באדר, את סיפורי האהבה, את המורשת ואת הנשיקות. אבל הנחתי שזה פשוט עוד מסלול שפספסתי בחיי. כמו הטיול לפולין, כמו הצבא, כמו טקסי הסיום. הייתה לי תאונה, באסה, אבל לא יותר מדי חשבתי על התאונה שלי בהקשר של אחריות. אבל הנה מגיע המהפך: חבריי לא הפסיקו לטחון את המוח על אירוע היומולדת שבעים שנה לשבט משואות ביוני 2015, עד שהחלטתי לבוא לראות. הגעתי לגבעת התחמושת מאוחר, וכולם כבר ישבו באמפי. הגדוד שלי, ישבו מרוחקים בקצה השני. היה בלתי אפשרי עבורי לשבת איתם, ואף אחד לא טרח לשאול אותי לפני אם אצטרך עזרה, או להתכונן שאגיע. אני מודה, פה התחיל קצת לבעבע העלבון. אבל בלעתי אותו. בתור בחורה עם מגבלה גופנית את צריכה הרבה פעמים בחייך לבלוע עלבונות. התפנתי להקשיב לקורה על הבמה- דיברו שם על המתים, הו המתים. שמעתי "מגן עובד", שמעתי "אורן מלצר" שמעתי "הרצי הלוי"- אבל רגע, אני מכירה את השמות האלה! גם כשאני הייתי חניכה קידשנו את זכרם! והרי לזכור את המתים זה דבר שעליו חי השבט, מה שאפשר לומר גם על המדינה. דבר מאד חשוב לזכור את העבר שלנו והרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אבל רגע, תעצרו. איפה אני?? ואז, עשרים שנה אחרי התאונה, פתאום הבנתי- אותי הם שכחו! שבט משואות, שבט המתהדר בסולידריות החברתית שלו, באג'נדה החברתית והחינוכית שלו, זרק אותי מהרגע שנפצעתי. בלי מרכאות. מרגע שאושפזתי ולא יכולתי יותר להגיע לפעולות, הייתי שקולה לחניכה שפשוט הפסיקה להגיע לפעולות כי לא בא לה. כל החללים שהשבט זוכר היטב, חלקם נהרגו בצבא. אני נפצעתי "בעת במילוי תפקידי", כלומר הייתי חניכה של השבט! שנפצעתי אנושות בטיול של הצופים! כשאני לגמרי באחריותם! חזרתי הביתה מטולטלת. פתאום עלו השאלות שמעולם לא נשאלו, איך זה שלא היה חובש? איפה היו כל המבוגרים? למה האחראים היו מדריכי עזר צעירים? איפה הייתה מרכזת השבט? למה הושתק כל הסיפור הזה של התאונה ומעולם לא נחקר כראוי? איך זה שאף אחד לא לקח אחריות על זה? למה אף פעם לא שילבו אותי בפעולות למרות הקשיים? הבנתי שלא ידעתי את זה כל השנים, אבל יש לי בטן מלאה עליהם. על מי?! יוסי בלונדר, ראש השבט, מרגע ששמע על הפיאסקו הזה מיהר לנסות להיפגש איתי. הוא הודה שמעולם לא שמע על הסיפור שלי שזה היה קצת מעליב (שוב, נשארתי בחיים, זה לא משהו שתולים בגללו תמונה על הקיר בשחור לבן). אז מה את רוצה? חשבתי לפני שהוא בא אלי. מה את בעצם רוצה?  חבריי מהגדוד, שחוו לאחרונה איחוד מחדש עקב קבוצת וואטסאפ פעילה למדי, הציעו שנעשה מפגש עם השכב"ג, החבר'ה הגדולים של השבט. יוסי התלהב מהרעיון ופנה מיד לארגן את זה. זה קרה, נובמבר 2015.  זו לא הייתה פעם ראשונה שדיברתי בפני קהל. גם לא שנייה. מדי כמה זמן אני מציגה את הסרט הדוקומנטרי שלי "לאב דווקא" ואחריו יש סשן של שאלותשובות עם הקול הלוחש שלי. אבל זה תמיד בפני פורומים של סטודנטים, או מטפלים, או אנשים גדולים כאלה. אף פעם לא דיברתי מול נוער. ועוד דתיים. החברות שלי הדריכו אותי לפני זה לצנזר דיבורים מלוכלכים ולא לקלל, ובאמת שכמעט הצלחתי בזה. (: מודה, אני הרגשתי קצת מטומטמת במהלך הערב. הרי אני לא באה בתלונות לילדים החמודים האלה. אם באתי לקבל איזשהי רזולוציה וסגירת מעגל זה ממש לא היה קשור אליהם. אז הראתי להם חלק קצר מסרט שעשו עלי שנקרא "עד שהקיר יישבר", שקצת מראה את הפציעה הקשה ותהליך השיקום ואז הם שאלו כמה שאלות. רציתי שישאלו עוד שאלות, רציתי לספר להם שהייתי ילדה ממש כמוהם שפתאום בגיל 15 קיבלה גוף של אשה זקנה.רציתי לספר להם כמה אהבתי את ההליכות לשבט מדי שבט, ממעלות דפנה בה גרתי, בדרך אוספים חברים וממשיכים ללכת עד למדשאות הירוקות של גן העצמאות שם היה פעם השבט. רציתי לספר להם שעדיין יש לי שקית עם צ'ופרים שאספתי, היום היא כבר דוחה ומעלה עובש אבל עדיין מתוקה. רציתי לספר להם שאחרי הפעולות הייתי מתגנבת לפגוש את החברים ה"פריקים" שלי מגן העצמאות שהיו צוחקים עלי שאני דוסית. רציתי לספר להם כמה נעלבתי שלא בחרו אותי להדרכה בגל הראשון. רציתי לספר להם שערב לפני החזרה הביתה באותו טיול בכנרת צבעתי את השיער הג'ינג'י שלי לשחור, אבל לא סיפרתי. הם בטח שמעו מהסיפור שלי כמה שהייתי פצועה קשה וכמה שאני נס רפואי. זה דברים שיותר קל לשמוע. זה גם היה יום המלחמה בתאונות דרכים- אני לא אוהבת מלחמות ואני לא אוהבת דידקטיות, אבל כן חשוב שידעו כמה זה הכרחי לשמור על עצמך כשאת על הכביש.  מזל גדול שהגדוד שלי הגיע בנוכחות מרשימה, והם שימשו לי גב. הם השתלבו בשיחה וסיפרו כמה שהתאונה הזו הייתה למעשה גם טראומה שלהם. גם גיל ההתבגרות שלהם הושפע מאד מהתאונה, מהנסיעות התכופות לבקר אותי בבית החולים שבו מאושפזים חולים לא קלים, ההברזות מבית ספר בשביל לבוא אלי, איך הייתי עטופה באהבה של החברים מהגדוד ששרצו אצלי כל הזמן ואיך שהחדר שלי במחלקה היה מקום שתמיד היו שם חיים. על הקיר סימן האנרכיה ושלט הענק של קורט קוביין שהיה תלוי למראשותיי. פצועה קשה, נכה, מדממת, אחרת מכולם, אבל עדיין נערה מתבגרת וחיה.  תמיד אחרי הקרנות כאלה של סרטים שלי, אני אוהבת להסתובב כשהקהל הולך. תמיד יהיו את אלה שיגשו אלי אחרונים לשאול משהו שלא רצו לשאול בפורום של כולם. עשיתי את זה גם ביום שלישי אחרי הפעולה שהעברתי (תמיד רציתי להגיד את המשפט הזה). החברים שלי כבר הזדרזו לצאת החוצה ממתינים לי בדרכם לפיצה בלואיג'י, אבל אני לקחתי עוד רגע בנחת שם, בשבט משואות. החניכים התקפלו ללכת, היו כאלה שחייכו אלי, כאלה שאמרו לי תודה בדרך לאופניים, ובחורה  אחת עם כובע צמר הביטה בי ונראתה נבוכה. חייכתי אליה, וכשהעיניים שלנו הצטלבו ראיתי שהעיניים שלה בוערות והיא אמרה בקול ממש שקט: תודה.. ואז ידעתי שהם הקשיבו לי. 

תגובות בבלוג המקורי:

כתבה: Tamar Gispan11 בנובמבר 2015 בשעה 11:45

רונה, קראתי את הטקסט עד תומו (לא מובן בכלל) זוכרת את המקרה הייתי שם בזירת האירוע. ואכן היה מצמרר. את הנעשה אין להשיב לצערי אבל מקווה כי המפגש עם שכבג היה בשבילך סוג של סגירת מעגל. ואשראיך שזכית בחברים אוהבים ומחבקים! תמשיכי לעשות חיל :) תמר (תמי) גיספאן

כתבה: Tamar Gispan11 בנובמבר 2015 בשעה 11:46

רונה, קראתי את הטקסט עד תומו (לא מובן בכלל) זוכרת את המקרה הייתי שם בזירת האירוע. ואכן היה מצמרר. את הנעשה אין להשיב לצערי אבל מקווה כי המפגש עם שכבג היה בשבילך סוג של סגירת מעגל. ואשראיך שזכית בחברים אוהבים ומחבקים! תמשיכי לעשות חיל :) תמר (תמי) גיספאן

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging11 בנובמבר 2015 בשעה 12:58

תודה תמר.

כתב: Zev Kleinhaus11 בנובמבר 2015 בשעה 15:50

רונה, כל הכבוד על הכוח, הנחישות והפתיחות. זוכר ביקורים אצלך באלי"ן - כמעט תמיד חייכת. מקווה שאת יכולה לחייך כשאת מביטה לאחור ורואה מה הצלחת לעשות כנגד כל הסיכויים. זאב

כתבה:Rona Soffer- A lady in ging12 בנובמבר 2015 בשעה 19:13

תודה זאב. איזה סיכום מקסים של תקופת אלין (: משתדלת להמשיך לחייך...

כתבה: anat levy13 בנובמבר 2015 בשעה 4:13

הי רונה, אני הכרתי את רונית בקורס חמישיות, וכמו הרבה מהגדוד שלי ב״להבות״ , שמחתי על ההזדמנויות הקטנות להכיר אותך לעומק וצחוק איתך, שכן היית שם דבר.. יכול להיות שאפילו התחבבנו אחת על השניה, אני הייתי קצת ידועה לשמצה והרגשתי שאת רואה אותי האמיתית ... ואחכ קרתה התאונה שלך, כמובן שלא באתי לבקר, כי הייתי ילדה סתומה שלא היה לה נעים ולא ידעה איך להתמודד ואנחנו הרי לא באמת חברות חברות, אז היה לי נח יותר ככה. וגם לא האמנתי שדברים נוראיים כאלה קורים לאנשים מגניבים כמוך... כבר אמרתי, סתומה. ובמרוצת ה 20 שנה הללו, השם שלך צץ פה ושם, ואני תמיד מתקחמקת ומדחיקה מחשבות של איך לעזזל ממשיכים?! ואיך נשארים כאלה מגניבים ומדליקים ושנונים אחרי פציעה שכזו?! סליחה רונה שפקפקתי בך . אני קוראת את הפוסטים שלך ומתביישת בעצמי. מקנאה בכשרון שלך !!!! את השראה

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging14 בנובמבר 2015 בשעה 8:51

שמחתי לקרוא ענת. תודה לך

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging14 בנובמבר 2015 בשעה 8:53

Daniel First בתור תסריטאית עשית עבודה טובה, הוספת צבע וסופרלטיבים לחלק מהדמויות... עם זאת, התעלמת מכמה אנקדוטות מעניינות... אחת למשל היא שאותו דניאל לא היה אמור להיות על האוטובוס ועלה בניגוד להוראות הממונים אך באישורם בקריצה של חברים טובים מהשבט. על כן, לא היה לו מקום ישיבה ומצא את עצמו יחד איתך במדרגות הדלת האחורית. אנקדוטה שניה- במהלך הנסיעה ביקשת ממנו מסטיק ולא היה לו עוד אחד מלבד זה שכבר לעס, ואת, בדרכך היחודית והצבעונית ביקשת לחלוק את זה הלעוס, וכך היה, חצי חצי. אנקדוטה שלישית- מאוחר יותר, על האספלט הרותח, נאלץ דניאל להוציא מפיך באצבעותיו את אותו חצי המסטיק, ולהניחו יחד עם החצי שלו על הכביש כדי לתת לך צרפתית wink emoticon

ועכשיו קצת יותר ברצינות- אף פעם לא שוחחנו על זה ככה ובאיזשהו מקום לא הבנתי אז ועד היום כמה נכון מה שכתבת, ללא ספק היתה השתקה והיה טיוח. אני זוכר היטב איך זה הרגיש מהזוית שלי, אני, שאף נפצעתי במהלך האירוע ההוא, ועשיתי שם משהו שלא עושים כל יום, בטח לא בגיל ההוא, מלבד ההנהגה הצעירה של השבט, שהיו חברי באותה תקופה, אף אחד מעולם לא דיבר איתי בנושא... לא מהנהגת הצופים ולא מאף גורם רשמי או תקשורתי או משהו אחר. אולי הייתי פרט שולי בסיפור הגדול, אבל, מה שנקרא- היתה תחושה קשה שמתנהגים כאילו זה לא קרה! ולכן, אין מקום אפילו לאיזו מילה טובה לבחור הצעיר שעשה מעשה. זה היה טיול רצוף אסונות ונדמה לי שהיה אינטרס חד לקבור את זה עמוק ומהר. נדמה לי שהיום זה לא היה עובר כך בשקט.


רפי כהן כתב:

לרונה שלום קראתי התרגשתי ושמחתי על הכח והיכולת שלך להתמודד עם משבר כל כך קשה בתקופה הכי הכי של הנעורים. הביקורת שלך על שבט הצופים משואות מעוררת מחשבות וצריכה להדליק מנורות לא רק בשבט אלא בכל הנהגת הצופים. אני מניח שגם הגדוד שלך לא ידע כיצד ואיך לפעול והיה זקוק ליד מכוונת וחבל שהיא לא היתה. אני מעריך מאוד את יוזמתו של יוסי בלונדר ומקווה שהמפגש והתגובות שקבלת האירו קצת את החושך. ברצוני לספר לך על מקרה בגדוד שלי גדוד אלדר (שמעת עליו) בשנת 1954 פרצה מגפת פוליו בארץ וחבר טוב בגדוד בשם ישראל גלובוס ז"ל שהיה שחקן כדורסל מצטיין ואהוב הבנות , חלה בה. כולנו כאבנו את מחלתו . ישראל נשאר משותק בשתי רגליו רתוק לכסא גלגלים. למרות זאת נשמר קשר הדוק איתו ובכל שבת היו תורנים הולכים לביתו ומביאים אותו על הכסא לפעולה במשך שנים. לימים אחת החניכות התאהבה בו והיתה בראש מי שהובילו אותו לשבט בכל שבת. ומאוחר יותר הם נישאו. הבחור למרות הקשיים פיתח עצמו למד והיה עו'ד וכהן בתפקיד רשם הפטנטים . בלא קשר הגדוד אימץ את בית החולים אלין ובמשך שנים מדריכים היו הולכים בכל שבת לשם ומעבירים פעולות לילדים בבית החולים ( כולל הח"מ)


כתבה Anat Goldman

לרונה היקרה שאינני מכירה, כי הייתי קצת גדולה ממך (ליאת היתה חניכה שלי). איזו אשה עצומה ואיזו יכולת לשתף בכאב ובכעס ובהחלמה שלך. הייתי אומרת חזקי ואמצי, אבל כאן זה בטח לא לעניין. אז פשוט חיבוק


תודה רבה ענת!

כתבה: Daniel Kischinovsky18 בנובמבר 2015 בשעה 8:29

תודה רונה.מחזקת אותי בדרך.

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging20 באפריל 2016 בשעה 7:06

(:

כתבה: ELA19 בנובמבר 2015 בשעה 22:59

מרגשת שאת..כתיבה מופלאה!

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging20 באפריל 2016 בשעה 7:07

תודה! (:

כתבה: ELA19 בנובמבר 2015 בשעה 22:59

מרגשת שאת..כתיבה מופלאה!

©רונה סופר 2019

אנימציה - יו©Y