• רונה סופר

שבירתו של המיתוס הארי

היום אני באה קצת באנטי. תפסיקו ללקק את השפתיים, זאתי עזבה אותנו בחמסין נסעה לאירופה הצוננת ועוד מקטרת. כי כן, כאורחת לרגע לא תמיד נעים פה.   



הזיכרון הראשון שלי מברלין, הוא שעוד מדמדומיי שעת בוקר מוקדמת אחרי הטיסה, הגענו לדירה והבחנתי בחיתול מלוכלך זרוק לו באמצע הרחוב לפני הכניסה לבית. הסתכלתי עליו בתימהון אבל חשבתי שכנראה באמת מזמן לא ישנתי.

אבל אחר כך כשיצאתי לרחובות, ראיתי שגם בדלי סיגריות זרוקים על הרצפה זה דבר די נפוץ כאן. 

כבר ראיתי כלב שהלך לו ברחוב, קשור ברצועה, ונעצר בנחת באמצע הרחוב לעשות קקי. הבעלים אפילו לא הביט והמשיך ללכת. זה דברים שאני, בתור ישראלית שצופרת ברמזורים ותופסת חניות של נכים כדרך הרגל, רציתי לומר להם- אני בשוק, אצלנו כבר לא עושים ככה. אני חייבת לסייג ולומר שאולי זה בגלל שאני מסתובבת בעיקר במזרח ברלין ואולי במערב הכל מהמם. זה עדיין לא נשמע לי כמו סיבה ראויה.

והכי מאכזב? התחבורה הציבורית ההו כה מהוללת של ברלין. הגעתי לברלין עם קלנועית, שתסייע לי לעבור מרחקים ארוכים. בארץ אני לא נעזרת בה כי יש לי את האוטו המתוק והאדום שלי (דימה אני מתגעגעת אליך!!) ויש לי את מקל ההליכה הצבעוני שלי. אבל לכבוד ברלין הבאתי את החמודה הזאת שאיתה אני יכולה לעוף ולצלוח מרחקים עם הרוח בשערותי, ופתאום לא בעיה ללכת. המורה הגרמני שלי קורא לה האוטו הקטן שלי. חמוד. אבל מאידך, זה הופך את התחבורה הציבורית בברלין לפשוט לא נעימה. התחבורה כאן מורכבת מרכבות, תחתיות, טראמים ואוטובוסים שעובדים יחד ודי חולשים על כל העיר. ודונט גט מי סטארטד על בדיחות על גרמנים ורכבות. אבל הם לפעמים מאחרים. וכמעט תמיד יש רווח בין המדרכה לרכבת מה שהופך את זה למפחיד מאד עם הקלנועית, ולפעמים הרמפה שהנהג אמור לשלוף נתקעת ומזל שאני יכולה פשוט לקום ולעלות ברגל אבל אני יודעת שיש כאלה שלא יכולים. וכמה קל להתפלח. ולפעמים הנהגים לא עוזרים וצועקים עליך בגרמנית. בקיצור, לא נעים. מספרי הרחובות זה עוד קטע לא מפוענח, בצד אחד של הרחוב 197, 198, 199 בצד השני 5, 6. מישהו יכול להסביר לי את זה?!

וגם מה זה הדבר הזה עם הנחמדות? תמיד, תמיד הם מציעים עזרה. תמיד מושיטים יד, תמיד דוחפים את הקלנועית אם זו קצת נתקעת. תמיד שואלים אם הם יכולים לעזור ומוסיפים משפט בגרמנית שאני מחייכת כאילו הבנתי ומוסיפה מחווה קטנה כאילו אפילו שועשעתי. ("דויטש דויטש הילפה דויטש?" בתרגום חופשי: גרמנית גרמנית עזרה גרמנית?)

איפה הדיוק? איפה האימה שעליה גדלתי מהדיוק הגרמני?  איפה הקור האנושי א-לה-סרט פורנו גרמני טוב? טוב, על מהות אופי הגרמנים עצמם אדון בהרחבה ביום אחר.

באחד השיעורים פגשתי בחורה טורקיה, קטנה ויפה כזאת, עם תלתלים שחורים וגבות עבות. השיעור הוא שיעור עקבות השואה בברלין שכולל הרבה סיורים בעיר. יום אחד פתאום הבנו את הזהויות שלנו, עמדנו אחת מול השנייה קצת במבוכה באמצע רחוב, והיא שאלה את... מישראל? ואז התחלנו לצחוק. היא סיפרה שהייתה בהלם כשהגיעה לקרויצברג  (שכונה סטייל יפו) וראתה שם כל כך הרבה טורקים. יש היום בגרמניה כשלושה מליון טורקים ויותר אגב. את מספר הישראלים קשה יותר להעריך, אבל מניחים שזה כ16 אלף. וזה בלי התיירים... היא סיפרה שהיא לוקחת את השיעור אחרי שראתה את הסרט הפסנתרן וסקרן אותה לדעת עוד על השואה.

אז אולי, אולי הפנטזיה הארית התנפצה בגלל כל המהגרים ששוטפים את הארץ. אבל אולי בגלל שהתנפצה התדמית הגרמנית- ודיבורים על שמירת הגזע הרי היו הרבה לפני שהתחלתי את הבלוג הזה, יכולה ברלין להתקיים כעיר קוסמופוליטית, עם בדלי סיגריות ברחובות ועם טורקיה וישראלית שעומדות באמצע הרחוב ומדברות על פולנסקי. 


תגובות מהבלוג המקורי:



©רונה סופר 2019

אנימציה - יו©Y