פנים. עשרים שנה אחרי התאונה- צהריים (הערות הבמאית)

לכבוד היומולדת שלי ויומולדת העשרים שנה לתאונה שלי, הזמנתי כמה חברים ומשפחה למסעדת ננוצ'קה בתלביב בצהרי יום שישי. אכלנו אוכל מעולה ונטול חיות מתות. ראינו חיות חיות בסרט שלי "כבשה כתומה"-

עשינו טקס הכתרת הזוכים בתחרות של עיצוב מקל ההליכה שהמשתתפים עיצבו-

ואמרתי על זה כמה מילים. לדרישת הקהל, העליתי אותם לכתב:

===

אם הייתי עושה סרט לכבוד האירוע, הייתי מתחילה אותו בשוט של ג'ינג'ית יחפנית בת 15 מתרוצצת לה עם החברים בשפת הכנרת. אולי מצביעה הצבעה צופית. משם קאט, לג'ינג'ית שוכבת על האספלט הרותח בצומת מחולה, היא מדממת. היא עדיין יחפה.

עכשיו שינוי לוקיישן, בית חולים עם קירות צבועים בלבן פלורסנטי. סאונד מונוטוני של מכונות הנשמה. הג'ינג'ית שוכבת במיטה ונפוחה. ניקח את זה בחצובה. קר לה ברגליים אבל אסור ללבוש גרביים בחדר מיון. העיניים שלה עצומות ואף אחד לא יודע שהיא מרגישה משהו. היא מרגישה משהו? אני גם לא יודעת. מזל שהמשפחה שלה והחברים לידה, לפחות בלב לא קר.

משם נעבור בדיזולבים לבית החולים השיקומי אלין בו הג'ינג'ית עברה כמה שנים של גיל התבגרות סוער, כמה פריימים קצרים שלה עושה תרגילי נשימה ופיזיוטרפיה יומיומיים במאמץ נוראי, בבריכה זה נחמד, משחילה חרוזים בריפוי בעיסוק, מתעצבנת על הבת שירות, נו ג'ינג'ית. קשה לה לנשום. נפתח קצת את הפריים, אחיה הגדול בועז מאלץ אותה לאכול מעדן קלוריות שתשמין קצת. אחותה גליה כל הזמן מתקשרת לבדוק מה שלומה ואומרת לאחיות שיפתחו לה טלויזיה במשפחת סימפסון. שיחות על אלוהים ועל מוות עם אחיה חגי, שיחות שיישארו בין שלושתנו. הנה, כאן אבא שלה גבי עוזר לה לקום מכסא הגלגלים וללכת את הצעדים הראשונים שלה, עם קלוז אפ על הידיים החמימות שלו, יו איך הוא מתרגש, והאמא פנינה, האמא שלי כל הזמן בקונטרול. בא נשים כמה פריימים של ג'ינג'ית עושה בגרות במתמטיקה עם מכונת הנשמה שיראו את הסוראליזם. ובקריין גבוה על החברים, שיראו שהם כל הזמן איתה. כאן כבר שמים לה סדים על הרגליים החלשות, שייצבו לה את ההליכה.

עכשיו אני רוצה כמה צילומי חוץ, שלא יהיה סגור מדי. בא נעשה כמה לונג שוטים ליד האוניברסיטה העברית, באיזור היפה שהמדבר מתחיל בו. אלוהים ישמור איזו מלחמה יש שם היום. מלחמה אחרת. טוב, שם היא מבינה שהיא לא מתכוונת לוותר על התשוקה שלה לידע וחיים ולוותר על עצמה בגלל הפציעה הקשה שלה. אז היא לומדת תיאטרון, אם לא שחקנית אז לפחות משהו קרוב, ומציצה הרבה מעבר לחלונות הכיתות אל המדבר שמתפרש לו מחוצה להם וחושף כנסיות ומנזרים ואופק. כן, בא נעשה אחד של הפוינט אוף ויו שלה, המדבר וירושלים מבעד לחלונות הגדולים. נעבור לסלואו מושן על הרגליים שלה הולכות לאט עם מקל במסדרונות הארוכים. אוקי יש לנו את זה. רגע, מה כל החברים האלה והחיוך הבלתי פוסק הזה, בא נוריד לה את האבא. קאט.

בא נראה, איך נעשה את המעבר לקולנוע... נתחיל עם הסינמטק בירושלים, פנים/חוץ לילה שכדאי לקחת במצלמת כתף, שיהיה אדג'י. ליד החלונות העצומים של בית הקפה בדרך ליד השומר יש פרסומות להרשמה לתסריטאות בסם שפיגל. היא לוקחת דף. בעצם הדף לוקח אותה. משם היא מגלה עולם חדש, והיא מבינה שיש לה המון כוח למרות החולשה הארורה הזאת. מתסריטאות היא עוברת לבימוי, חדרי עריכה אפלים, דוקומנטרי, וברייקינגדאון בחנויות גרפיטי. אקשן קאט אקשן קאט אקשן... שמישהו יצעק שם קאט לא שומעים אותה!

כאן אני רוצה לשים כמה קטעי ארכיון, שבועיים באמסטרדם של ציורים ורישומים בסמטאות ובתעלות המים, כמה שוטים מחודשים בברלין בהתחלה קרים ואז לוהטים, עוד קצת אירופה... נעים באירופה. שם לובשים מגפיים. נוסטלגיה של קולנוע אירופאי איכותי. בלונדון אנשים לא באמת יותר חביבים אבל צועקים פחות. שששש. נגמור את הסיקוונס עם כמה צילומים בגבעת אולגה עם דודה אליס. שמישהו יעזור לה ללכת יחפה על החול, זה קשה הרגליים שלה הפכו עדינות, ואני רוצה אותה יחפה.

פה, את המעבר הדרמטי לתל אביב אני רוצה לצבוע בצבעים עזים, נעשה בעריכה צולבת את תל אביב בצבעים של ים ובירה, של שקיעות, של דגל עצמאות. את ירושלים נעשה בעושר רוחני ובשיטוטים בלתי פוסקים בשכונות של חרדים, של ערבים של אמנים. וגם בבירה, תכלס.

טוב איך אני אגמור את זה, אולי בהווה יומיומי רגוע. כיף שאנשים מעריכים אותה, אחרי שנים שהיא פחדה שבגלל שקשה לשמוע אותה הם אף פעם לא יקשיבו. במשרד הפרסום היא כותבת סלוגנים קצרים ומתחכמים. שותה אספרסו קצר עם סויה. הולכת בחצאיות קצרות ומקל הליכה. לוקחת נשימות ארוכות. והרגליים אולי עקומות, אבל ארוכות.  

ג'וינט וכאבים. לא לא, ג'וינט ורוקנרול. יותר מגניב. טוב נו, רוקנרול ג'וינט וכאבים. אלה הם חיי. קאט. 

זה הסרט שלי- https://www.youtube.com/watch?v=z-Q77f-Ep2g&index=1&list=PLEEFFA643A9E9BF98 

מקלות הסבא תלויים באויר וממתינים לבאים