כמה טיפים על איך לזכור ולא לשכוח את ברלין

טוב אז הגיע הזמן לסכם את ברלין שלי. ברלין היתה אלי מקסימה, סקסית, לפעמים קרירה, לפעמים רעה, לפעמים מחבקת ומפנקת, לפעמים חונקת, לפעמים אכזרית, לפעמים מלטפת, לפעמים ממכרת,לפעמים עדינה ופרועה, לפעמים מנומסת, לפעמים מלאה סודות, לפעמים יפהפיה ולפעמים נושכת, לפעמים עבר ולפעמים הווה. הסתובבתי בעיר עם פנקס קטן ורשמתי לי רגעים קסומים. חזרתי עם פנקס מלא.  מצחיק איך שהפרספקיטבה שונה בין כאן לשם. כמה קל לחברי בישראל להתבדח על ה"זמן שלך אצל הנאצים" ושאר בדיחות לא ממש מצחיקות. ולא נעים לי להגיד להם, אבל בגרמניה לדבר על השואה זה מה זה פאסה. לגרמנים, בצדק, קשה מאד להתמודד עם התקופה האיומה של שלטון הנאצים, אז יש כבוד לנימוס ולפוליטיקלי קורקטיות, ולזכרון שממודר היטב כדי לא להפריע. יש אצלהם הפרדה ברורה: יש "נאצים", ויש "גרמנים". שני דברים שונים בתכלית. וזה באמת מקל להנות כך מברלין הכל כך תוססת וכל כך חיה. מעניין למשל שבשיעור סרטים על ברלין, סרטים על ההיסטוריה וההווה שלה, לא היה אף סרט שדיבר על השואה. יש למשל "שפה נאצית". כשאני פעם שאלתי את המורה שלי על ליל הבדולח הוא כולו התחלחל שבעברית קוראים לזה ככה ואמר ש"קריסטל נאכט" זה מונח נאצי, המגמד את האירוע. בגרמנית משתמשים בביטוי המכובס "הפוגרום של נובמבר" או משהו מדיף ניחוח נעים שכזה. אגב, תלמידי החוץ שישבו בכיתה אמרו שגם בשפות שלהם קוראים לזה ליל הבדולח. או בפעם הראשונה שהוא לקח אותנו לאנדרטה לזכר הנכים, זאת שממוקמת ממש ליד אנדרטת הקברים המחרידה של היהודים, ואני פרצתי בצחוק. הייתי כל כך נבוכה מהאנדרטה הזאת, של הנכים. הבנתי שברלין, לפני פחות ממאה שנה, ממש לא רצתה אותי. ממש. על כל מאפייני. מזל שלא הייתה גם אנדרטה לגינג'יות. כשהמורה ראה אותי משתנקת מצחוק הוא שוב היה מזועזע מהיהודיה הזאת, הביט בי נבוך ואמר לי בנזיפה- אני לא מבין איך את יכולה לצחוק על זה. אחרי זה הוא לחש לי שהוא למעשה מעריץ את הצורה שאנחנו (הישראלים, נראה לי) מתייחסים לשואה.

אני והצרפתי הגוי באנדרטה העקומה של הנכים

אני והצרפתי הגוי באנדרטה העקומה של הנכיםאותי עצבנו הרבה מהאנדרטאות לזכר יהודי אירופה, שדווקא בביקור הראשון שלי בברלין התרשמתי מכמה שחשוב להם להנציח ולזכור. בביקור הזה, אפעס, הביקור היותר מתבונן וחופר, פתאום נורא הטרידה אותי צורת האנדרטאות המנומסות האלו, שמקלות על ההתמודדות איתן. למשל, יש מין ריבוע זיכרון מוזהב כזה שעליו כתובים שמות היהודים שפעם גרו בבית הזה. הריבוע ממוקם על הרצפה במספר מקומות בעיר, לומר שזה חלק מוטמע מהעיר ובלה בלה בלה, אבל אני ראיתי בזה דרך מאד נוחה לשים אנדרטאות בלי הצורך באמת לראות אותם. רק אם באתם עם מדריך והוא יפנה אתכם להביט לרצפה ולראות את זה אתם תביטו, אחרת מן הסתם לא תשימו לב, ובטח, בלי איזו כוונה רעה, פשוט תירקו על הרצפה ותדרכו על זה בדרככם הלאה.

או למשל אנדרטת החדר הריק של מיכה אולמן בכיכר שליד אוניברסיטת "הומבולדט" בה למדתי. האנדרטה היא בור מרובע באדמה, הבור מואר בתאורה מלאכותית וניתן לצעוד עליו ולהביט לתוכו. שוב, צריך להתבונן למטה או לפספס אותו ולהמשיך הלאה. ולירוק, אם ממש יש לכם בעיה בריריות. למטה, יש מעין חדרון לבן שמוקף במדפי ספרים שכולם ריקים, וריקנותם מסמלת את החלל התרבותי שנפער עם שרפתם של הספרים על ידי הנאצים. שהרי באותה כיכר ממש, בחודש מאי 1933, שרפו סטודנטים ופרופסורים נאצים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים, לאב דווקא יהודים (הטעות במקור ר.ס.), גם קומוניסטים ואנטי נאצים. נו. מזל שהשורפים היו נאצים ולא גרמנים, כי אחרת היה ממש לא נעים להיכנס משם ישר לקפטריה של מדעי הרוח ולראות מלא סטודנטים גרמנים הומאנים מלאי תשוקה לידע. כאלה שבחיים לא ישרפו ספרים. או אנשים. אגב, ליד הבור יש לוח ועליו הכיתוב:"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם." היינריך היינה אמר את זה, בשנת 1820. עוד יהודי זחוח. 

היום, צר לי לאכזב, הזכוכית המשוריינת מטונפת ואיזה מדריך תיירים אמר לי שלעיריית ברלין אין את הכסף לנקות את זה. סוריייייי. 

אז ככה. היום בברלין נורא נעים. נכון שהם לא חזקים בקפה, אבל בתי הקפה תמיד מלאים ושמחים, הפארקים תמיד ירוקים, ואנשים סתם יושבים להם ליד האגמים כשחם ומפטפטים האחד עם השני. הרבה גרמנים שהרשימו אותי, ברכט, מרקס, קפקא, אינשטיין, המורה שלי לקולנוע, הברמן מהפרידריכסהיין. יש בברלין המון אמנות ומחתרת ועשייה וקולנוע וגברים עם שיער ארוך ותיאטרון וגרפיטי וגייז ופוליטיקה וחופש ואויר לנשימה וגרמנים רגועים והמון אנשים מכל העולם שנוח וטוב להם להיות בעיר הסקסית הזאת. ג'ודי טל-קופלמן כתבה את ה"שד מברלין" על ברלין האהובה, שהפנתה את גבה לאביה: "נסעתי לברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של אבי, הרבה שנים אחרי שכבר לא היה בחיים, וכבר לא יכול היה לשתף אותי בחוויות המורכבות והטעונות שחווה שם בילדותו - בעיר התוססת, והמכושפת הזו... היו מוכרים לי כל כך הגינונים, המחוות והשפה – למרות שאינני דוברת גרמנית. הנימוס הברלינאי, האיפוק הסגפני וקור הרוח, המכסה על יצרים גועשים, על רומנטיקה, מיניות ואלימות אפלה. לא פלא שברלין הפכה ליעד מבוקש לצעירים היום. הרחובות, הפאבים, המועדונים והגלריות - מלאים בצעירים מכל העולם."

מהמם. בקיצור, לא נראה לי שאשכח את ברלין כל כך מהר, היה חוויה- מודה. אבל ברשותכם, אני רוצה לסכם עם התובנה הזאת שחותמת לי תקופה מטורפת, לא פשוטה ומדהימה בברלין: כן, הגרמנים מחייכים עכשיו, וזה נורא נעים לעבור ברוזנטל שטראסה ותמיד יהיה מי שיציע לי עזרה או מועדון ג'אז ומסעדה אסיתית בחצר חבויה וכמו שאמרו לי כמה אנשים, אפשר לראות בברלין מקום להישאר בו, עתיד. אבל שנייה. רגע. אני רוצה להציע ניתוח. מה עם כל הדיבורים האלה על 28 השנים האיומות עד 1989 בהם מזרח ברלין היתה מופרדת מהעולם בחומה וסבלה מקומוניזם רדיקלי, ואנשים שניסו לחצות את החומה ממזרח למערב נורו למוות. אבל מי ירה בהם??? חיילים גרמנים. כי זה מה שאמרו להם לעשות. וגרמנים עושים מה שצריך לעשות. שזה לוקח אותנו דקה אחורה, ב1941 אזרחים גרמנים היו אלה שהלשינו או לפחות לא עשו כלום כשראו שמוציאים יהודים מביתם ונלקחים למחנות, או ילדים גרמנים היו אלה שצחקו על חבריהם היהודים. כי שוב, זה מה שכולם עשו וזה מה שצריך היה לעשות. ואת השלטר בתאי הגזים מי הרים? נאצים? אולי. אבל בעיקר חיילים. גרמנים. שלא ידעו לסרב פקודה. כי גרמנים לא מסרבים פקודה. זה משהו שראיתי כאן הרבה, גרמנים לא מתווכחים. הם עושים מה שצריך לעשות.

והיום הפקודה בברלין היא לחייך, להיות מנומסים לתיירים, לעשות להם גוד טיים ולהיות קוסמופוליטיים. כי זה מה שצריך לעשות. טוב, בואו רק נקווה שהפקודה לא תשתנה כל כך מהר.