ידעתם שבזמן החלטת הפתרון הסופי על השמדת יהודי אירופה, מספר היהודים בגרמניה כולה עמד על פחות מאחוז מהאוכלוסייה? לא ייאמן שבשביל כזה מספר הם יצאו לכזה מבצע חיסול. אולי זה כי היהודים עשו ככ הרבה רעש- רבים מהם היו אמידים ומצליחים, החזיקו במספר מערכות עיתונים בגרמניה, היו בעמדות כוח רבות. כמו הבדיחה על ההודי שמופתע לשמוע שבישראל חיים שישה מיליון ישראלים כי הוא הניח שרק בהודו יש מספר דומה.
אבל הם חושבים שכמה תאים עם גזים זה מה שירחיק אותנו? הצחיקו, הם לא מכירים אותנו. היום בברלין יש המון ישראלים, שמעתי הערכה של כ28 אלף שרשומים בעירייה, וזה רק אלו שרשומים. ממש החזרה לגרמניה. והקהילה הישראלית כאן מאד חזקה ותומכת, והדף שלהם בפייסבוק הוא מקור לא אכזב למידע, לשיתופי פעולה וללייקים. נוח לגור בברלין, שכר הדירה הוא יותר זול (הוא הולך ועולה כל הזמן), אנשים יותר רגועים ומחייכים, ויש פה גם המוןןן ישראלים, אז בכלל לא צריך לוותר על השפה או על הזהות הישראלית כדי לגור כאן עדיין אפשר להתעלם ממנה כשמתחשק. יש להרבה מהישראלים שגרים כאן גם איזה נטייה מכוערת להשמיץ את תלביב. כל פעם שלחשתי איזה מילה ביקורתית על ברלין הם תמיד קמו עלי ואמרו בקול פחחחחחחח ומה עם תלביב? ברלין מטונפת? ומה עם תלביב?! המונית היתה לך יקרה? ומה בתלביב?! ומה יש לך בכלל לחזור?! תצטרפי אלינו ותלבשי סוודרים כמעט כל השנה. די, תרדו ממני, באמת. ליב אנד לט ליב.
אבל הם חמודים, ביטה, זה כן. פגשתי פה המון ישראלים מרתקים שלימדו אותי המון. אמנים, קולנוענים ומוסיקאים ואיש הייטק. הם הגיעו או כי התאהבו בחופש שברלין נותנת ולא יכלו יותר להתמודד עם הקשיים והמכשולים בישראל, או מכוויה שחטפו בארץ המקור שלנו (עיינו טראומות דור שני בספר המטריף של אשכול נבו "נוילנד", שמדבר על נדודים ויהודים). רובם עדיין קשורים מאד לישראל, חלקם אוהבים אותה, חלקם מתעבים אותה. כולם לא מפסיקים לדבר עליה.
אחד החברים שפגשתי כאן, בחור בן כ60, סיפר לי שהגיע לברלין אחרי מלחמת יום כיפור. דווקא אימו ניצולת השואה היתה זו שתמיד אמרה לו שברלין זה לא רק היטלר, ושהיא זכורה לה כעיר אהובה. אחת הבנות גילתה לי שאחיה נהרג בפיגוע ומאז קשה לה עם הארץ. אחד הקולנוענים סיפר לי שבא לגור כאן עם בן זוגו האיטלקי אחרי שהתחתנו, כאזור נייטרלי. אחת המבוגרות סיפרה לי שהגיעה עם בעלה בשליחות והיא שונאת את העיר. אחד החמודים סיפר שהחיים בישראל כפלסטינאי חנקו אותו ועכשיו הוא לומד גרמנית, כי צריך את זה בשביל להתקדם בעבודה ובלימודים ראויים. יש עתיד, וסליחה על האירוניה הפוליטית. אחת האמניות אמרה לי שהיא לובשת כובע של יהודי אבל גם כאפיה כי אם כבר עובדים זרים למה לא אלה שהכי קרובים אלינו. אחת סיפרה לי שהתאהבה בגרמני אבל היא שונאת כאן את הקור ואת האנשים הקשים שאף פעם לא מחייכים. דווקא אני קלטתי שהם מחייכים והכי צ'יל, אבל אני הרי אורחת לרגע. אחת סיפרה לי שהיא צלמת שהגיעה עם בן זוגה הצלם והם חושבים שברלין זו עיר הרבה יותר נוחה ותומכת לאמנים. אחת סיפרה שהיא צלמת שהגיעה לבד והתאהבה. בעיר.
באחד הימים הוזמנתי למפגש חודשי של הספריה העברית בברלין. בכניסה לדירה עמדה ערימת נעליים של יהודים שהשילו נעליהם לפני שנכנסו לדירה. את האסוציציה אתם המצאתם. אני הייתי מאד צמאה לאותיות בעברית, אז לקחתי לי כמה ספרים מהמבחר העצום של הספרים שעמדו סדורים במדפים. בצד עמדו גיליונות של העיתון "שפיץ", מגזין של הישראלים בברלין. חשוב להם להרגיש בבית, אבל בבית הם כבר לא יכלו להישאר.
מיכל זמיר, המנהלת של הספריה העברית ואחראית להרבה פעילויות של הקהילה הישראלית בברלין, קיבלה את פני בחיוך ומיד ארגנה גם ערב הקרנה של סרט הגמר שלי "לאב דווקא", מבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". שהיה חשוב לה אגב, שייערך בעיקר בעברית.
הערב היה בבית קפה חמוד בפרנצלאור בארג במזרח העיר, הגיעו כחמישים אנשים שישבו בלאונג' ברלינאי, ישראלים, גרמנים ותלמידי חוץ. ראו את הסרט שלי, חלקם התרגשו, חלקם בטח נרדמו, אחרי זה היו שאלות ותשובות בכל השפות. אחת מהחברות אמרה לי בעברית גרונית: אולי תשארי איתנו בברלין? אמרתי לה, בנאדם, תלביב בוערת. אני צריכה לחזור הביתה.
בחור אחר ישב לי על הזנב וסיפר שעזב את הארץ לפני הצבא כי נמאס לו להיות פראייר ושהוא גר כמה שנים בהולנד ושם הלימודים בחינם! וכמה שנים בלא זוכרת ושם השירות הרפואי בחינם! וכמה שנים באמריקה ושם הלכלוך בחינם! וכמה הוא שמח ומאושר ועליז ומרוצה שהוא ברח מישראל והמשיך והמשיך לדבר עד שכאבו לי שרירי הנימוס. בסוף אמרתי לו תקשיב מאמי (את המאמי לא באמת אמרתי רק חלמתי להגיד), סבבה לך, אבל לי יש כרטיס חזרה לתלביב ואני מתכוונת לעלות עליו. הוא הביט בי בבוז ושאל למה?! משכתי בכתפיים ואמרתי "כי שמה זה הבית שלי ואני מתגעגעת". ואז, בפעם הראשונה, ראיתי דוק של קנאה במבטו.
תגובות מהבלוג המקורי:
Comments