• רונה סופר

ברלין הרדיקלית

אחד מהשיעורים שלי נקרא "ברלין כעיר מחולקת: 1945-1990". המורה הוא סקוטי סטלן כזה, שבכיף אני מדמיינת אותו מפזז עם חצאית קצרצרה במזרח ברלין וחמת חלילים וקורא למרד אזרחים. הוא עשה את הדוקטורט שלו על סקוואטים בברלין (מיד הרחבה), וגם לו, כמו לרבים כאן, יש פטיש לברלין ולשוליים הרדיקלים והכועסים של חברה ברלינאית.



 עכשיו אני קצת מתנפחת, מודה. אני הרי באה מהמידל איסט, ואם להקצין- מירושלים. שמה למלחמות יש כבוד, שמה אנשים מתים על סיבות מוצדקות, כמו הבטחות טריטוריאליות של רוח הקודש וכאלה. על מה לעומת זאת לכם יש להתלונן? למחות? לכעוס? אירופאים מפונקים. אבל מסתבר שיש בברלין הרבה אנשים כועסים. ורדיקלים. למשל, הכרתי אנרכיסט שמייצר את החשמל שלו בעצמו כדי לא להשתמש בשירותי המערכת, והרבה אנשים שנלחמים נגד גזענות, האוניברסיטה מלאה בפליירים שמזמינים למסיבות נגד גזענות. אבל נדל"ן זה הרי  מושג שכולם מזדהים איתו, אז אתרכז בזה היום.

קודם בא נדבר קצת היסטוריה ורקע. אחרי מלחמת העולם השנייה ב1945 חילקו את ברלין לשליטת ארבע מדינות בעלות הברית שכבשו את גרמניה, בריה"מ קיבלה את המזרח, אנגליה, צרפת וארה"ב את המערב, וידה-ידה-ידה, נבנתה חומה שהפרידה בין המזרח הקומוניסטי והמערב הקפיטליסטי. רק בשנת 1989 שברו את החומה והביאו לאיחוד גרמניה, לניצחון על הקומוניזם ולהעלאת מספר חנויות הסובינרים. האירוע המדהים הזה לא היה כזה מדהים לכולם, ורבים פיתחו נוסטלגיה לימי החומה. ברבות מהמפות, אגב, עדיין משורטט התוואי איפה שעברה פעם החומה.  

משנותצה החומה, לקח זמן עד שנרגעה האנרכיה והתגבשה בגרמניה המאוחדת ממשלה וסדר. בינתיים עברו המון אדם מהמזרח שהשתחרר אל המערב ה"נוצץ" ובתים רבים במזרח נותרו ריקים. באחד הלילות פגשתי במזרח ברלין בפרידריכסהיין נהגת מונית די צעירה ויפה (היא אמרה שאין מה לפחד בברלין בלילות במונית, חוץ משיקיאו עליה) והיא סיפרה שנולדה במזרח ואחרי נפילת החומה עברה למערב, סתם כי רצתה לראות על מה כולם מדברים, אבל מצאה את המערב משעמם וחזרה למזרח. אבל בשנים האחרונות, מספרת הבלונדה, המזרח הופך למבוית וליקר ולקשה לחיות והיא בכלל שוקלת לעזוב את ברלין.

לעניננו, "סקוואטים", הם בתים נטושים כאלה שנתפסו אחרי האיחוד, במקרה שלנו על ידי שמאלנים, אמנים, אנרכיסטים, אקטיביסטים ויאללה בלאגן. אני יכולה לעצום את העיניים ולהריח את הריח של החופש שהיה שם. או שזה גראס. בשלב מסוים ב1990, אחרי עוד מאבק פינוי מכוער ואלים של שוטרים בסקוואט במזרח, עיריית ברלין החליטה לעשות לגליזציה לסקוואטים. היא הפכה אותם חוקיים תמורת חוזים ושכר דירה נמוך והרסה את כל הכיף. היום אין כמעט בברלין סקווטים לא חוקיים, אבל יש עוד הרבה מה שנקרא האוס-פרוז'קטים; חיים במין קומונה עם ערך נוסף, שלרוב נמצאים במלחמה קיומית עם בעלי בית שמתים להרוס את הבתים הישנים ולבנות נדל"ן. מיכל ריבלין, חברה אמנית שפגשתי שגרה בהאוס פרוז'קט בפנקאו, שמאלנית שמתנגדת לגור בשטח שהוא לא שלה, ומקפידה על מסיבות ויצירת אמנות בבית לשמירה על חיוניותו וקיומו.


מסיבה ובגדים יד שנייה בהאוס פרוז'קט בפנקו

שכן, היום ובשנים האחרונות, מחירי הדירות בברלין עלו בטירוף. כמובן לא כמו בישראל, אבל עדיין עלייה גבוהה שמקשה על החיים. הי. ולאחרונה יש בברלין תהליך של ג'נדריפיקציה- תהליך בו מגיעים מעמד ביניים ועשירים לשכונות עניות, קונים בתים זולים, פותחים חנויות ופארקים, אבל גם מדירים משם את האוכלוסייה המקורית והדיירים הפשוטים שגרו שם. סטייל מה שקורה ביפו, או בקטמונים בירושלים.

בקיצור, ברלין מתברגנת. נשאלת השאלה אם היא תמשיך להיות מעוז להיפסטרים, לאמנים, ולאנשי חופש מדליקים, או שתידרש כאן מלחמת עולם שלישית, כי זה מה שעושים כאן כשצריך.

אנרכיה ותחת בקרויצברג

*קישור לסרט קצר ומומלץ שביימה חברתי הילה לביא, על האוס-פרוז'קט בברלין בשם ליביג 14 טרם פינויו, ועל הסצינה: http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=kQV2GeHhKxY
















תגובות מהבלוג המקורי:



©רונה סופר 2019

אנימציה - יו©Y