ידעתם שחבל הארץ טוסקנה באיטליה גדול כגודלה של מדינת ישראל?
יצאנו לבדוק.
התחתנו בתהלוכה מוסיקלית בסמטאות פלורנטין וחשבנו על ירח דבש שיתאים לנו- רצינו מקום עם הרבה טבע, עם נסיעות ארוכות בין שדות ירוקים, מקום לנשום עמוק וחוויה שטרם הייתה לנו, כמו לגור בוילה טוסקנית ועוד ועוד. אני עצמי נכה, שנעזרת במקל הליכה וקלנועית למרחקים ארוכים, אז המסע צריך להירקם במדויק לנו.
בא נתחיל בסיכום: היה מדהים. וגם קשה. וגם מורכב. וגם יפה. וגם מתוק. וגם קצת רחוק. אני מנסה לעשות פה יומן מסע:
ראשית, פנינו ליאיר דה קסטרו שהוא מדריך טיולים באיטליה עם רגישות לנושא הנגישות, שעזר לנו לבנות תוכנית נגישה וירקרקה ברחבי טוסקנה. בשביל להקל עלי ביקשנו מאדית שתצטרף אלינו, אדית היא העובדת הפיליפינית הממש לא זרה שלי, שכבר איתי שנים ארוכות של חברות ושל סעד. איזה סיפור היה עם להוציא לה ויזה בשגרירות איטליה. הם ממש הקשו עלינו. החלטנו לחלק את המסע לארבע:
תחנה ראשונה - אורבניות ופסטה בפירנצה בירת טוסקנה
תחנה שנייה - כפריות ורביולי בוילה טוסקנית בואל דורצ'ה
תחנה שלישית- בית הבראה וסלט פנצנלה בעיירת נופש בצפון טוסקנה
תחנה רביעית- קינוח וטירמיסו בריביירה האיטלקית על הים
כשהגענו לשדה התעופה ברומא חיכה לנו בחור איטלקי עם אוטו גיפ קטן עם רמפה וקלנועית, והגה עם הילוכים. עומרי בארץ לא נוהג עם הילוכים אבל לקח לו בדיוק 50 מטרים כדי להזכר ונסענו לטוסקנה. מתחילים, פרגו.
תחנה ראשונה - אורבניות ופסטה בפירנצה בירת טוסקנה
זוהי פירנצה-
עם האוטו השכור הגענו לעיר פירנצה, מפורקים מנסיעה מאד ארוכה עם כמה עצירות, הגענו למלון שנמצא בתוך העיר העתיקה ליד השוק. הרבה מהשווקים שם מכיל המון מוצרי עור תיקים וחגורות, כדרכן של קלישאות.
כשקמנו בבוקר, אחרי ארוחת בוקר איטלקית, שמנו פעמינו לחנות לממכר כרטיסים למשחק הכדורגל ה"מקומי", של קבוצת יובנטוס מול קבוצת הבית פלורנטינה. כל חובב כדורגל וודאי מבין שאלו הן קבוצות בליגה הלאומית, לי עצמי אין שום עניין בכדורגל אבל סתם שמחתי לאטרקציה. עומרי הוא חובב כדורגל גדול ואני פשוט שמחתי לראות גברים איטלקים חטובי עכוז רצים במכנסיים קצרים. ווין ווין.
האמת שהמשחק עצמו היה חוויה. בגלל, בעצם בזכות נכותי וכרטיס הנכה שלי, קיבלנו כרטיסים ביציע מכובד ושילמנו את הסכום המגוחך של חמישה יורו. לשנינו. התיישבנו לנו ביציע מלא נכים איטלקים ועומרי הסביר לי שהאנשים שיושבים מרוחקים ומאובטחים בשוטרים הם אוהדי קבוצת יובנטוס, כי מסתבר שלא רק בארץ יש חוליגנים ואלימות בכדורגל. עבורי הייתה זו פעם ראשונה שאני צופה במשחק כדורגל בלייב, וכל פעם שהם זרקו נפצים בקול רעם אני צווחתי בבהלה "פיגוע!" קול צחקוקו של עומרי. מזרח תיכונית באירופה.
העיר פירנצה עצמה מתוקה ויפה, מזכירה כל עיר אירופאית גנרית עתיקה אבל גם מיוחדת בדרכה שלה, מלאת מוזיאונים פסלים ויופי. הסתובבנו עם מדריכה ישראלית בסמטאות העיר ההיסטורית ובד בבד גם המודרנית וחווינו מהיופי הזה שלצד האגם. קינחנו במוזאון אופיצי, בו הסתובבנו בלי הדרכה, מין מדיטציה כזאת של רק להביט אנה ואנה, לראות דברים יפים ולא לנסות להבין אותם.
למחרת, נפגשנו עם גברת איטלקיה שהכרנו דרך חברה מהארץ, ואיתה ישבנו בעוד שכיית חמדה איטלקית שגם מגישה קפה איטלקי טוב ופטפטנו על שכיות חמדה איטלקיות, פוליטיקה ופמיניזם איטלקי.
באחד הימים עשינו הפרדת כוחות, לטעמנו זה חשוב למציאת עצמך בתוך עיר זרה. עומרי הלך לבית קפה מקומי ושם שמע המלצה על הופעת פרינג' מקומית בפרברי פירנצה. ברור שהלכנו. נסענו במונית לפריפריה של העיר, למקום שעין תייר לא ראתה. במופע הייתה רקדנית לבדה בזירה עם שליטה מחשמלת על הגוף שלה. היה מעניין, מוזר, אחר, כל מה שניתן לצפות לו מהופעת פרינג' וריקוד בשפה זרה בארץ עם קודים אחרים. למשל כשניסיתי לצלם אותה האישה שלידי התחילה לצקצק לקראתי שאפסיק.
במלון הצוות היה מורכב מהרבה פיליפינים, אז אדית התחברה אליהם היא סיפרה לי שבקרוב גם בישראל פיליפינים יוכלו לעבוד במלונאות ולא רק בסיעוד (בינתיים זה כבר התחיל בארץ). ויאללה! לתחנה הבאה.
קלישאה של וילה טוסקנית-
הו. בשביל זה בעצם באנו. נסענו לוילה הנגישה ששכרנו. אחרי שעות ארוכות של נסיעה בנופים ירוקים ומטמטמים, שגם אליהם מתרגלים עד שהם כבר לא עוצרים לך את הנשימה. עשינו הפסקות ביקבים מקומיים שזרוקים שם בכל פינה ירוקה ונהננו מיין אדום, מברוסקטות, ומגבינות איכותיות ונקניקים (לאוכלי החיות שמבנינו).
הגענו לוילה, יש שם איזה קטע של שבילי ברושים המסמנים שהגעת לוילה טוסקנית. הוילה עצמה נטועה במרחבים של ירוק מכל עבר. המבנה הוא די פשוט ומיושן, אבל יש בה כל מה שצריך בבית. יחידה לאדית ויחידה לנו. והשקט, אלוהים את השקט.
הנגישות, גם שם, כאילו באיטליה לא יודעים מה זה נכים. זה די מפתיע. למשל הבטיחו לנו שהמקום נגיש, אבל בכניסה לבית יש "רק" מדרגה קטנטונת שהייתי צריכה לדהור עליה עם הקלנועית כדי לעבור אותה. אל הוילה המרהיבה מוביל שביל מאבנים קטנות, כזה שעם הקלנועית שלי התחפרתי בו לא אחת. בעל המקום הסביר לי את ההסבר המגוחך שהוא ביקש רשות לעשות שם שביל נורמלי אבל הרשויות האיטלקיות לא אישרו לו כי זה פוגם במבנה הקלאסי או משהו חסר הגיון שכזה. ובואו, אני באה מירושלים.
בדירה היו שני חדרי שינה פשוטים ובעלי לחלונות מרהיבים ומקלחת עלק נגישה. ביום הראשון הלכנו לסופר המקומי לקנות לנו מצרכים איטלקים, גם במכולת טוסקנית פשוטה שם גבינות איכותיות ויין זה מוצרי מדף.
אז איך זה לישון בוילה טוסקנית? זה לקום בבוקר, בנחת ובלי הצורך למהר כמו במהותן של נסיעות רבות לחו"ל, להתמתח במיטה ולהביט בתקרת העץ. לפתוח וילון ולתת לשדות ולעמקים שמסביבנו להציץ לחדר. לשתות קפה איטלקי במרפסת ולנשום עמוק. בוקר אחד ירד גשם, נשארתי לקרוא ספר במיטה כשעומרי התיישב לו על המחשב שלו בחדר השני.
עומרי ואני מקפידים על כושר ועל פילאטיס, רחלי, המורה לפילאטיס המרהיבה שלנו, עשתה לנו שיעור בזום- ככה נשכבנו על מיטות הפלסטיק הלבנות בכניסה לוילה, ולא ייאמן, היא הצליחה להנחות אותנו מעבר לים איך למתוח את הרגלייים, כל אחד עם גופו שלו.
באחד הימים קמנו ושמנו פעמינו למרחצאות הטבעייות בעיירה הסמוכההההההההה. שוב, זה היה כמו להכנס לתוך קלישאה מתוקה- בריכת מים חמים וטבעיים, עם מדרגות לתוכה מאבן טבעית, כך שיכולתי להכנס עם תמיכה ולצלול לתוך היופי הזה. המרחצאות נמצאות בתוך מלון, אבל זה לא מוריד פעימה מהטבעיות שלהן. הבריכות מוקפות בהרים ירוקים, ובמרחק ניתן להבחין בעוד טירה טוסקנית ישנה. ניצלנו את העובדה שאנחנו במלון, וכשיצאנו רטובים ומוקסמים, הלכנו גם לעשות מסזים מידיים של גברים איטלקים, וכמובן עוד אספרסו ליד המים.
באחד הימים, אני התיישבתי לי בכניסה של הבית וציירתילי את הנוף. עומרי בינתיים נסע לטיול עם האופניים ששכר ונתקל בדרך בחבורת כלבי טרף לא קשורים שנבחו עליו בטירוף וכמעט אכלו אותו, מסתבר שזה קורה הרבה שם. במזל הוא ניצל מהם ושב לוילה, באותו זמן אדית ואני נכנסנו לבריכה הצמודה לוילה והשתובבנו לנו. הבריכה חיצונית, וגם היא, טבולה בשדות ירוקים מכל עבר.
ביום ראשון נסענו למיסה בכנסייה בעיירה הסמוכההההההההההההה. לי יש פטיש לכנסיות ולקיטש של אנשים מאמינים, בכל הדתות.
באחד הימים, אני התיישבתי לי בכניסה של הבית וציירתי לי את הנוף. עומרי בינתיים נסע לטיול עם האופניים ששכר ונתקל בדרך בחבורת כלבי טרף לא קשורים שנבחו עליו בטירוף וכמעט אכלו אותו, מסתבר שזה קורה הרבה שם. במזל הוא ניצל מהם ושב לוילה, באותו זמן אדית ואני נכנסנו לבריכה הצמודה לוילה והשתובבנו לנו. הבריכה חיצונית, וגם היא, טבולה בשדות ירוקים מכל עבר.
הלכנו לבקר בעוד יקב, אחרי שבדקנו שהוא נגיש והזמנו מקום. בדרך לשם רבנו כי עומרי כעס שאני לא יודעת לשמור על זמנים ותמיד מאחרת. הבטחתי לו שאקנה לי שעון יד (לונג סטורי שורט- קניתי שעון יד איטלקי באחת העיירות. זה לא באמת עזר...)
ממש הצטערתי לעזוב שם, אבל הדרך כבר קראה לנו, וכמובן ההזמנה שעשינו במלון הבא בצפון טוסקנה..
תחנה שלישית- בית הבראה וסלט פנצנלה בעיירת נופש בצפון טוסקנה
אז קמנו בבוקר לטבילה אחרונה בבריכה, שהיא די קרה זה כבר אמצע ספטמבר, ישבנו לאכול בחוץ בנוף המרהיב הזה ארוחת בוקר שהתקנו לעצמנו, ויצאנו לנסיעה הבאה. בדרך עברנו בבית של לאונרדו דה וינצי, וטיילנו בסמטאות שלידו. בנסיעה אני די קיטרתי, לא הבנתי למה בכלל לעזוב את המקום המתוק הזה של הוילה ולנסוע לצפון טוסקנה, אבל יאיר המארגן המליץ בחום על המקום. יש מצב שהוא מקבל על זה עמלות, אבל משהגענו ממש לא התחרטתי! המלון השלישי הוא די מיושן, נראה כזה משנות ה90, והוא למעשה בית הבראה. לא היה לנו בעיה עם זה. המלון עצמו יושב ממש על הים, ויש בו מלא טיפולים- מכל הסוגים והמינים. הנסיעות הארוכות גם היו מתישות, בעיקר לנהג, אז התאימה לנו המנוחה. פינקנו עצמנו בעיסויים, בבריכה חמה, בטיפולים- במחירים שבארץ היו מגחכים עליהם. באחד הימים נסענו לאכול בפיצריה לכבוד יומולדתה של אדית והיה משמח ומאד מקומי.
במהלך הימים, יצאנו להסתובב באיזור רכובים על קלנופן- קלנועית שלי ואופניים שלו. יש שם משהו בטוסקנה עם האופק, האופק תמיד פתוח ומרגיע. בחוף עצמו לא היה איש, כנראה מהקור, אבל הנגישות שם הייתה מרהיבה- שוב, אני לא מאמינה שהם מאמינים בנגישות כקונספט, סתם זה היה בנוי נוח לאנשים- שביל עץ עד לחצי החוף ושמשיות מפוספסות מפוזרות לכל אורכו. באמצע החוף עמד בוטקה של שתיה ואלכוהול שהיה פשוט שומם אבל פתוח. הרשנו לעצמנו להתכבד בכוסית קטנה. ויוה איטליה.
תחנה רביעית- קינוח וטירמיסו בריביירה האיטלקית על הים
לי היה חשוב לראות גם יהדות. אז בדרך לתחנה הרביעית, שנמצאת בדרום טוסקנה, עצרנו בבית כנסת שקיבלתי עליו המלצה. אמא שלי שלחה לי תמונה מספר המחזור לפסח, שבא מבית אבי שנולד בטריפולי, ובספר היה את הכתובת המדהימה שהספר הודפס לפני מליון שנה בביהכנ"ס בליוורנו!! יצרנו קשר עם הרב, יאיר המארגן המדהים מצא לנו את המספר, והוא הציע בשמחה לעשות לנו סיור אישי כשנגיע.
אחרי זה, לבושתי הרבה כדתלש"ית, שני החברים שאיתי הזרימו אותי למסעדה על המים וזללו בהנאה פירות ים טריים כשאני עושה קולות מחאה רפים. אבל המסעדה, בואו, הדוכן דגים, עמד ממש על המזח בעיירת הנמל המתוקה הזאת, כשמלא שחפים מקרקרים סביבנו. מישהו הציע לי את השולחן שלו ממש על היםםםםםםםםם
זהו. תחנה רביעית. איפה הקסם של טוסקנה הקטנה איפה. המלון הזה, איכותי ויוקרתי, אבל לי הוא הזכיר מלון באילת. לא ציפיתי להפתעות שאפגוש שם-
סרט בוילה
גלדיאטור
Comentarios